הזדמנות- פרק 15

מנקודת המבט של עמית:
מעט פעמים אני מרגישה שאין לי חשק להיכנס לשיעור. היום הוא יום כזה. אני לא הבנתי למה הסיפור הזה כל כך הציק לי, אבל כנראה שמשהו במילים האלה שלו ששידרו שאני סתם אחת מעוד כמה פגעו בי. אני אף פעם לא רציתי להיות עוד אחת מכמה, להיות משהו מיוחד, להיות משהו בזכות עצמי ולא בזכות שום דבר אחר. להיות משהו בזכות האישיות שלי ובזכות המעשים שלי. המילים שלו שברו אצלי חזות שניסיתי תמיד להמשיך ולהחזיק בה.
התיישבתי בכיתה ריקה, סתם עם עצמי. הוצאתי דף ממחברת והתחלתי לכתוב. לכתוב מחשבות, תחושות. הדמעות לא איחרו לבוא. פשוט ישבתי עם עצמי, הגב שלי נשען על הקיר והרגליים על כיסא אחר וכתבתי ובכיתי. מילה. בכי. מילה. בכי. תראו אותי- יושבת ומתפרקת ממילים של בנאדם, יושבת ומתפרקת מהתחושה שפשוט אין לי סיבה להיות פה. אף אחד לא צריך אותי ואני סתם עוד אחת מכמה. ראבק זה מה ששובר אותי?!
"רגע אחי" שמעתי מישהו צועק כשהוא פתח את הדלת של הכיתה, "דקה נו הג'קט שלי פה" הוא אמר ואז נכנס לכיתה. הוא קלט את המבט שלי וסגר את הדלת.
"היי.." הוא אמר מהוסס.
"היי" אמרתי לו בקול רועד.
"הכל בסדר?" הוא שאל.
"אם אני בוכה אני לא חושבת שהכל בסדר" אמרתי מיד וחזרתי לדף שלי. אני לא באמת אמורה להיות נחמדה כשאין לי מצב רוח. הוא לקח את הג'קט שלו ופתח את דלת הכיתה. טוב למה שהוא ישאר..
"צחי אני אבוא עוד מעט" הוא קרא. למה השם צחי אומר לי משהו? רגע הוא שמיניסט? הוא עבר את השולחנות והגיע קרוב אליי. אני סיימתי בדיוק איזה משפט.
"היי את אחות של אלון" הוא אמר לי והתיישב בשולחן מולי.
"עמית" אמרתי בחיוך קטן.
"קשה לי לראות בנאדם בוכה.." הוא נאנח, "הכל בסדר?".
"אתה תשאל את זה שוב ואני אענה שוב בעקיצה שלי?" אמרתי וניגבתי את הדמעות שהיו קרובות לעיניי.
"אם היה לי טישו הייתי מביא לך את יודעת.." הוא צחק.
"זה בסדר" אמרתי.
"מה את כותבת?" הוא שאל.
"מחשבות" אמרתי לו באותו קול עצוב.
"אפשר לקרוא?" הוא שאל.
"קח" אמרתי והגשתי לו את המחברת. נשמתי כמה נשימות עמוקות והמשכתי להסתכל למטה אל הרצפה, הרצפה המלוכלכת והמכוערת שיש לנו בבית הספר. לא באמת ידעתי מה לעשות כרגע, לא היה לי כוח לשום דבר חוץ מלחזור הביתה. הכי מצחיק זה שגיא בכלל לא ניסה לחפש אותי, הוא הרי יודע שאפשר לחפש גם בטלפון. כנראה אין לו מספיק אגו בשביל להתקשר למישהי ולהתנצל. כאילו שהוא חושב שיש על מה.. גם כן- גיא ארבל.
"זה מדהים" הוא אמר לי והוציא אותי מהמחשבות.
"תודה" חייכתי חיוך קטן.
"את רוצה לדבר על מה שמפריע לך?".
"מי אתה?" שאלתי בצחוק.
"אני נועם, נעים להכיר".
"שמיניסט נכון?".
"אם הכרתי את אח שלך אז כנראה.." הוא ציחקק, "מה מפריע לך?".
"המון דברים" צחקתי, "כרגע משהו אחד ספציפי".
"והוא?" הוא שאל.
"אתה מכיר את התחושה הזו שאתה חושב שאתה לא מיוחד? שאתה מבין שאתה בדיוק כמו בנאדם אחר למרות שבמשך כמה שנים ניסיתי לאמץ לעצמך זהות מיוחדת? להיות טיפה שונה מהשאר כדי לא להיות עוד אחד מכולם. לא להאתהב באנשים שכולם מתאהבים בהם, לא לאהוב את מה שכולם אוהבים.. להיות טיפה שונה ואז בבת אחת מישהו שובר לך את כל התדמית?". הוא הסתכל עליי המום ולא מבין. טוב, ברגע זה הברחתי אותו. הוא שתק ולא דיבר.
"עזוב.." נאנחתי ולקחתי את התיק שלי, "זה חסר תועלת במילא, זה רק אני חושבת על הדברים האלה" אמרתי והתקדמתי לעבר היציאה. הוא כנראה יצא רגע מהבילבול שלו כי הוא קם ותפס לי את היד. "שבי שנייה" הוא ביקש ממני. הסתובבתי אליו וראיתי את העיניים המבולבלות שלו. יופי, במקום להיות עזרה למישהו אני סתם נטל.
"נועם הכל בסדר?" שאלתי והתיישבתי על השולחן הקדמי בכיתה.
"עכשיו את עברת להיות שואלת השאלות?" הוא צחק.
"זה בגלל מה שאמרתי?".
"כן…" הוא נאנח, "את נשמעת כמו אחותי.. המחשבות האלה הציקו גם לה בראש".
"ואיך היא התמודדה איתם?".
"מי גרם לך להרגיש את זה? בן או חברה טובה?".
"בן" אמרתי.
"מישהו שאני מכיר?" הוא שאל. הנהנתי.
"אז קודם כל הוא חתיכת אפס, בית את צריכה לנסות להתעלם, וגימל יש לי דרך שיכולה לעזור לך להתעודד".
"אני לא צריכה להתעודד.." נאנחתי.
"תאמיני לי שאת צריכה. אני אמנם לא יכול לשנות לך את המחשבות או להוכיח לך דבר כזה, אבל יש לי דרך לגרום לך להתעודד".
"אוקיי" חייכתי, "מה אני צריכה לעשות?".
"לבוא אחריי" הוא צחק. הנהנתי והלכתי אחריו. יצאנו משער בית הספר והלכנו לכיוון החנייה. הלכנו לכיוון המקומות של מכוניות י"ב. נכנסתי לאוטו שלו ונסענו. סמכתי עליו יותר משסמכתי על הרבה אנשים בחיים שלי.
"הגענו" הוא אמר לי בחיוך, "ברוכה הבאה לבית שלי" הוא צחק. אם זה נקרא בית שיכה בי ברק.