ורוד לבן – פרק חמש עשרה

איזה בוקר… אוח… אני חושב שבחיים לא ישנתי כל כך טוב ובחיים לא הייתי כל כך עייף.
מה כבר עשיתי אתמול ?
בכל אופן, קמתי באיטיות ממיטתי, פורע את שערי בעזרת ידי.
בדיוק כשחשבתי שסוף סוף קמתי לפני הילדים מהשנה הראשונה ואני אזכה לקצת שקט בבוקר, גורם מפתיע ביותר נכנס לחדר השינה של חדר הבנים.
"בוקרר טוובבב !! היום יום שלישי בשבוע, וכמו שנאמר, "יום שלישי פעמיים כי טוב" קדימה פדלאות, קמו על הרגליים שלכם ותתכוננו!" אישה צעירה – לא יותר מידי צעירה אך לא יותר מידי מבוגרת – עמדה באמצע החדר. זו היתה, אני חושב, הפעם הראשונה שמישהו העיר אותנו ככה אי-פעם. לא שזה היה בעיה או משהו, אבל…
אני מודה, הייתם צריכים לראות אותה. היא היתה שווה, כל כך שווה שלשנייה חשבתי איך דין ישן בכלל כשהיא עומדת באמצע החדר.
"מי ישן? תראה את האחות, אני בטוח שהיא יודעת מה עובר לכל אחד בראש ממש ברגע זה." זה היה דין, כמובן, שוב עם התקפי קריאת המחשבות שלו.
אתם מבינים, האישה הזאת היא האחות של המוסד, וכמו תמיד, הגיע זמן של הבדיקות, החיסונים, המשקל וכל הנוהל הרגיל.
"קדימה, תזיז את התחת שלך ותתחיל להתארגן, אלא אם אתה מקווה להיות אחרון בתור, אבל בעצם כבר יש לך את קרוליין…" אמרתי לו בשעשוע וגיחוך. הוא הסמיק מעט וזרק את הכרית שלו לעברי.

עברנו את ארוחת הבוקר. משום מה הכל היה שקט יותר הפעם. לא ראיתי הרבה מהבנות, אולי רק כמה מהן, וזה היה מוזר, כי אסור לאיש לפספס את הארוחות, אלא אם הוא חולה.
לא יכול להיות שכל כך הרבה בנות חולות, ובכלל, ממה הן יכולות להיות חולות?
בכל אופן, ישבתי בתור עם דין, אלכס, ג'ון, וקיוון, ילד חמוד מהשנה השנייה. "היי, אל תדאג, לא יקרה כלום, עברתי את זה מלא פעמים, היא בסדר גמור, היא לא נושכת." אמרתי לו. הוא היה נראה מפוחד מעט, אך אני חושב שהצלחתי להרגיע אותו.
"אני מקווה, תודה." ענה לי. הוא התיישב לידי.
לפעמים באגף של חדר הבנים אני מרגיש כמו אבא, אי אפשר להגיד שהם לא אוהבים אותי שמה, למרות שאני מציק מעט לפעמים. מעניין איך זה להיות אבא אמיתי, לשמור על כולם, לטפל בהם…
אהה! על מה אני חושב בכלל?! אני לא יכול להיות אבא, אני צריך לקבל את החירות שלי קודם, ליהנות ממנה.
"על מה אתה חושב?" שאל דין. הוא תמיד ידע לקרוא אותי.
"אה זה, על שום דב-"
"דניאל, נמצא?" קטעה את תשובתי קולה של האחות. הבטתי בה. "כן, אני כאן."
"היכנס בבקשה." פתחתי את הדלת וקרצתי לחבר'ה.
החדר של האחות היה מרווח, והיו בו כל מיני מכשירים.
"איך אתה מרגיש דניאל?" היא שאלה אותי.
"בסדר, אני מניח."
"לא נפצעת, או קיבלת מכה, או הרגשת כאבי ראש, בלבול כלשהו במקרה?" היא המשיכה.
"לא, אני בטוח שאני בסדר. אני גם אוכל סדיר." אמרתי. אני כבר מכיר את כל השאלות ואני יודע מה חודה של כל מחט ומחט שיש לה בתיק.
ברצינות.
"אוקי, שכב כאן, אני רק אתן לך כמה זריקות, אתה בוודאי מכיר כבר… יופי, ילד טוב…" היא המשיכה לדבר בזמן שעשיתי את מה שביקשה.
"אולי כדאי שתעצום עיניים, אתה יודע, כדי שפחות יכאב." זו בדרך כלל הבדיחה של הדוקטור, אך הפעם הצלחתי לראות שהמחט היתה שונה.
היא היתה בצבע ירוק. זה חדש.
ברגע שהמחט נכנסה חדרה את עורי, הרגשתי עקצוץ מוזר כזה ביד, ואז כאילו כל הזרוע שלי עולה בלהבות.
"ששש… אל תדאג, זה כלום, זה רק זריקה נגד הידבקות במחלות, אתה ילד גדול, אתה לא צריך לפחד." הקול שלה היה כל כך שלו שזה היה מפחיד, ממש כאילו מישהו אחר מדבר דרכו.
היא שלפה את המחט החוצה והביאה לי מעט צמר גפן עם חומר מחטא. "הינה, כדי שלא יישאר סימן." החזקתי את האזור. עדיין יכולתי להרגיש כאילו היד שלי בוערת.
"אתה יכול לצאת." הודתי לה ויצאתי מהחדר. דין תפח על שכמי ונכנס. הוא היה האחרון מהבוגרים.
"היי קיוון, אתה רואה, אני בחתיכה אחת, הכל בסדר," השתהתי מעט. "זה קצת יכאב, אבל זה יעבור." פניתי משם החוצה, בדיוק כשחציתי את הפנייה, קרסתי.