…Baby Doll פרק 8
פרק שמיני – השלכות.
הדברים החלו לקבל תפנית, אולי המזל שלי כן השתנה לטובה. ואפילו שהוא לפעמים היה שתלטני וכוחני, הארי לא היה כזה נורא אחרי הכל. כשהוא אמר לא שאני לא אצטרך לעשות שום דבר שאני לא ארצה לעשות התחלתי להרגיש יותר טוב.
הייתי אסירת תודה כשהוא היה נותן לי לצאת לטיולים קצרים בחוץ. הבטחתי שאני לא אעשה שום דבר טיפשי והוא סמך עליי. אבל להגניב שיחת טלפון אחת בתא הטלפון מעבר לכביש לעולם לא יזיק, נכון?.
דאגתי שדלת התא סגורה היטב מאחוריי לפני ששלשלתי מטבע והרמתי את השפופרת. אצבעותיי לחצו במהירות על הכפתורים, חוזרות על המספר שידעתי הכי טוב.
השיחה שלי נענתה במהירות והגוף שלי נרגע כששמעתי את הקול שכל כך רציתי לשמוע במשך כל כך הרבה זמן.
"הלו? מי זה?"
"זאת ליה. דארן, זאת אני".
"אלוהים, ליה…" שמעתי אותו ממלמל. "אני נשבע שאני הולך לכסח במכות את הצורה של ריצ'רד והאיש הזה שאת גרה אצלו עכשיו. אני הולך-"
"דארן, תפסיק"
"אני פשוט… אני- אני לך הולך לתת לך להיפגע" הוא הנמיך את קולו, דאגה שוטפת אותו.
"ואו, אני מתגעגעת אלייך"
"ליה אנחנו עומדים לעשות משהו לגבי כל זה. אני מכיר כמה אנשים שיכולים לעזור… את פשוט צריכה להחזיק מעמד עוד קצת. את יכולה להתקשר אליי יותר?"
"לא, זה סיכון גדול מידי. אני לא יודעת מה יקרה אם אני אתפס בזמן שאני מתקשרת אלייך".
"אז את צריכה לכתוב. תכתבי לנו מכתבים ואנחנו לא נשלח שום דבר בחזרה. אני אשאר עם המשפחה שלך לכמה זמן. אני צריך לדעת שאת בסדר".
"אני אנסה".
החבטה הפתאומית על דלת תא הטלפון הקפיצה אותי. לפני שיכולתי להגיב, הדלת נפתחה לרווחה. הטלפון נפל מדיי והקו נכבה.
"מה לעזאזל את עושה?" ידיו של הארי היו מתוחות לשני צידי התא, מונעות ממני לברוח.
"אני רק…" קולי דעך, אצבעותיי נמתחות והקצוות שלהן נוגעות אחת בשנייה.
"אני סמכתי עלייך שתצאי החוצה לטייל קצת ואז תחזרי הביתה בשלום. אבל את פשוט חייבת לדפוק את הכל כל הזמן!"
הוא תפס בידי ומשך אותי החוצה בכוח. "אתה לא מבין, אני-"
"זה מה שאני מקבל כשאני נחמד, הא?" הוא ירק, משך אותי בידי בזמן שהוא הלך בחזרה הביתה. "עם מי דיברת בכלל? אבא שלי יכול להסתבך בהמון צרות בגלל זה, את יודעת!"
"לא היית צריך לפחד כל כך אם לא היית עושה שום דבר רע!" יריתי בחזרה.
"תיראי, אני יודע שזה לא בסדר. תסמכי עליי, אני הייתי נגד כל החרא הזה מההתחלה. ואני חושב שכל אחד יסכים איתי שעדיף לקחת כל לילה בחורה אחרת מאשר להישאר תקוע עם אותו הזיון שוב ושוב" הוא נהם כשהגענו אל מדרגות הכניסה "אבל אבא שלי תמיד מעדיף לעשות את הדברים בדרך שלו. אז הנה אני פה,"
הוא סובב את ידית הדלת לפני שהיא נפתחה במהירות.
"והנה את. פה". הוא סיים את דבריו ודחף אותי אל תוך הבית.
שנאתי איך שהוא עבר במהירות מהנער הנחמד והמבין לנער האלים והאגרסיבי הזה. הוא צריך ללכת להיבדק אצל רופא.
הארי החזיק את הדלת פתוחה בזמן שנאנח בקול. "אני הולך עכשיו ואני צריך שתתנהגי יפה, את מבינה אותי?".
לא עניתי לו, ההתנהגות שלו כלפיי הייתה נקודת השבירה. היד שלי עדיין כאבה ובטח נשארו עליה סימני אלימות. גבותיי התכווצו בכעס, מביעות את השנאה שלי כלפיו עכשיו.
"אל תנסי לעשות שום דבר מצחיק. יהיו לזה השלכות" הוא הזהיר, מרים את מפתחות המכונית שלו.
__
כרגיל, הארי עדיין לא חזר וכבר ירד הלילה.
מצאתי עט על השולחן ליד דלת הכניסה וכמה ניירות שתלשתי ממחברות שהיו מפוזרות על הרצפה בסלון. הארי בילה את כל הלילה אתמול 'בלסיים את העבודות שנתנו לו בקולג" והוא עדיין לא הרים את הדברים שלו. לא שהוא מרים אותם בדרך כלל, הוא מחכה שמישהו ירים אותם בשבילו.
הוא נרדם אחרי כמה דקות של דפדופים במחברות ובספרים. לפי מה שהוא טוען, זה 'לילה של לימודים' בשבילו. לא נראה לי שהוא ישים לב לכמה דפים שהיו חסרים מהמחברות שהוא גם ככה בקושי נגע בהן.
מילאתי כבר שני דפים משני הצדדים כשהאצבעות שלי החלו להתעייף. הדף הראשון היה לאמא שלי ולג'קי, והדף השני היה לדארן. זה היה טיפה מביך כשהבנתי שאני אצטרך יותר מדף אחד כדי לסיים לכתוב את המכתב לדארן. לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן והיה לי כל כך הרבה לספר לו.
כשסוף סוף סיימתי, קיפלתי את הדפים והחלקתי אותם לתוך מעטפה שמצאתי באחת המגירות. אגודליי לחצו על קצוות המעטפה, אוטמות אותה.
החלטתי שאני אתן אותו לדוור בעצמי בבוקר. אסור שהארי ידע. לשים את המכתב בתוך תיבת הדואר יהיה לקחת סיכון מיותר.
זרקתי את עצמי על הספה בסלון בזמן שניסיתי לסדר את הדברים בראשי. העברתי את מבטי על הסלון והנדתי בראשי למראה הבלאגן שנשאר מהמסיבה שלו אתמול בלילה. גברת בריפן תכנס לגיהנום מחר בבוקר.
הבית עדיין היה בבלאגן. איפה שאני גרתי, הכל היה נקי ומצוחצח למרות שהבית היה פצפון. אני לא חושבת שאפשר לקרוא לדירה הקטנה הזאת בית לעומת האחוזה הענקית הזאת.
המחשבות שלי נקטעו כשהידית של דלת הכניסה הסתובבה. הנהג של הארי הוריד אותו בבית. דחפתי את המעטפה שבידי לתוך כיס הג'ינס שלי במהירות.
הארי מעד אל תוך הבית לפני שנשען על דלת הכניסה, סוגר אותה. הוא היה שיכור, שוב. העיניים הכבדות שלו נראו כאילו הן התקשו להישאר פקוחות והמפתחות שבידו נפלו על הרצפה. הוא גנח בין המלמולים שלא הצלחתי להבין.
הסתכלתי על היצור המוזר מתקדם לכיוון המדרגות, ידיו מושטות לכל הכיוונים, מנסות לתפוס במשהו להיאחז בו.
נבהלתי כשראיתי אותו נופל על המדרגות. לרגע באמת הייתי מודאגת שהוא מת כי יש סיכוי שיתבעו אותי על רצח. אבל למזלו, ולמזלי, הראש שלו פספס את הפינה של מדרגות השיש. תהיתי לעצמי איך הוא עדיין בחיים אחרי כל סשן שתייה מאוחר בלילה שהוא עושה תמיד.
זה דיי הפתיע אותי שמי שהארי מכנה 'חברים' לא היו פה בשבילו כדי לוודא שהוא בסדר. אחרי הכל הם אלה שהיו שותים וחוגגים איתו. וגם אבא שלו אף פעם לא בדק מה קורה איתו. לעזאזל, אפילו לנהג שלו לא היה אכפת אם הוא מצליח לעלות במדרגות למיטה שלו או לא.
הוא לא היה מוקף באנשים שאכפת להם ממנו ודואגים לו. אולי בגלל זה הוא כזה אנוכי עם התנהגות מגעילה ולא מתחשבת.
"זין. מדרגות מזדיינות, לעזאזל איתכן" הוא פלט בזמן שניסה להרים את עצמו.
כשהוא סוף סוף הצליח להרים את עצמו לעמידה, הוא התחיל לעלות במדרגות. הוא לקח צעדים מהססים ולא וכבדים שגרמו לי להתכווץ. כשהוא היה בחצי הדרך למעלה הוא נפל שוב ומצאתי את עצמי רצה אליו.
אני פשוט לא הייתי מסוגלת להסתכל על מישהו נופל וכמעט מת. "בוא" משכתי את כתפו, עוזרת לו לקום על רגליו שוב. הוא הסכים לתת לי לעזור לו ותלה את ידו מסביבי. הוא היה כבד יותר ממה שחשבתי שהוא יהיה, אבל הצלחתי לעזור לו לעלות עד למעלה.
"טינה חילקה… קייק-פופס" הוא מלמל בהתעופפות לפני שנתן לצחקוק חלש לברוח מפיו בזמן שעזרתי לו להיכנס לחדר שלו. "את יודעת מה זה קייק-פופס, ליה? אני יכול לקרוא לך ליה, נכון?" הוא שאל בזמן שהתמוטט על הדבר הכי בטוח בסביבה – המיטה שלו.
לא עניתי לו, הוא היה שיכור ושום דבר לא באמת אכפת לו עכשיו. מתחתי את ידי, משחררת אותה. הסתובבתי ועמדתי לעזוב את החדר כשהוא תפס בכף ידי. "למה את לא מדברת איתי?".
"אתה שיכור" עניתי בפשטות, מנסה למשוך את היד שלי ממנו.
הוא משך אותי קרוב אליו וברכיי נפלו אל הרצפה. "אז?".
"אני צריכה ללכת, הארי" אמרתי, מנסה להישמע כמה שיותר סמכותית וחזקה.
הוא תמך בעצמו ונשען על המרפקים שלו כדי להתיישב מעט, ידו עדיין חונקת את זרועי. "כולם עוזבים. למה?"
"מאיפה אני צריכה לדעת?" עניתי לו ביובש.
לא היה לו מה לומר על זה. הוא המשיך לשתוק והסתכל ישירות עליי. כחכתי בגרוני בלחץ כשהארי שחרר את אחיזתו בכף ידי והעביר את ידו לשיערי.
"השיר הזה ששרת… אמא שלי הייתה שרה אותו" אמר בקול נמוך וחלש.
קצב פעימות ליבי התגבר כשהוא משך את הגומייה שאספה את שיערי לקוקו ארוך מאחורי ראשי, ממש כמו שהוא עשה אתמול. נאנחתי כשהתלתלים שלי התפזרו על הכתפיים שלי.
לפני שיכולתי לעשות משהו, הוא הצמיד את שפתיו אל שפתיי.
קפאתי. הכל נהיה מטושטש.
העיניים שלי כמעט הלבינו לגמרי כשהוא ניתק את שפתינו. העיניים של הארי היו מוחבאות תחת הריסים והעפעפיים הכבדים שלו. קצה אפו הבריש את לחיי לפני שטייל אל שפתיי, שם הוא עבר במהירות על הקשת העליונה שלי.
ואז הוא התמוטט לגמרי, משקל גופו נוחת על המיטה שוב. הוא נרדם במיידיות. אבל אני הייתי ערה לגמרי. ומבולבלת. זאת הפעם הראשונה אי פעם שנישקו אותי.
תגובות (9)
ואוו תמשיכיי!!
ואוו אבל למה רק יום שני ?!?!
תמשיכי!!!!!!!!!!!!!!
את ממשיכה בדיוק ביומולדת שלי! ווהוו
תמשיכי
תמשיכי!!! דרך הגב גם אני דיירקשנית וגליקית!!!!!!!!!!! למרות שהעונה הזאת והקודמת אני לא אהבתי ואני כבר לא ממש עוקבת.. וגם קורי אז בכלל…
: שקד דיירקשנית בדם :-
כן העונות הראשונות היו הכי טובות!
וקורי..חיימשלי.. :(
-אמבר
מזל טוב!!! להקדיש לך פרק?
כן כן כן כן כן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1
אני הכי אהבתי את רייצ'ל של העונה הראשונה לא שמה על אף אחד חזקה איתנה ודיווה ברמה מקצועית
תמשיכייייי למה לא העלת אתמול פרק? אוף.