סיפור על וואן די ♥ פרק 1! בבקשה תכנסו!

נייל הוא הבן המקובל בשכבה, נקרא לזה כך.. כל הבנות רוצות אותו.
יש לו עיניים תכולות חודרות, שיער שגורם לו להראות כמו 'אפרוח קטן' וחיוך כובש.
הוא ג'נטלמן, הגבר שכל בת תרצה.
יש לו צחוק חמוד!
הוא עובד בפיצרייה הקרובה, ולכן פעמים רבות אני באה לאכול פיצה שם, רק כדי לראות אותו.
'את לא אוהבת אותו!'- אני מנסה לשכנע את עצמי-'הוא בכלל לא מודע לקיומך! מתי תקלטי?!'.
אך זה לא עוזר.. אני מאוהבת בו קשות!, אני מאוהבת בדבר החמוד הזה קשות (אם אפשר לדייק חח).

"אז איך הולך?"- שאל אותי ליאם (הידיד הכי טוב שלי) בדרך לבית הספר..
"רגיל.."- שיקרתי. המצב ממש לא רגיל! אני מאוהבת בנייל בצורה מטורפת!
"את לא מתכוונת לשאול מה איתי?"-שאל ליאם מופתע.
"מה איתך?"- מילמלתי.
"אני בסדר.. האמת שאני מאוהב"- אמר לי בחיוך.
"כן? יופי לך…"- אמרתי.
"מה קורה איתך?!"- שאל- "את כאילו לא נמצאת איתי..".
"אני לא רוצה לדבר על זה"- אמרתי לו בזלזול.
"את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל.. נכון? אני הידיד הכי טוב שלך ואת חשובה לי".
"אמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה!"- חזרתי על דבריי שנית בקול מעט עצבני.
"סליחה"- אמר ליאם- "אבל זאת לא ה____ (השם שלך) שאני מכיר".
"זאת אותה ____"- אמרתי לו.
"זאת לא"- התווכח איתי.
"טוב.. אתה צודק.. מרוצה?"- שאלתי. הייתי מתוחה.
"אני מאוד לא מרוצה!"- אחז בידי-"תספרי לי מה קרה!".
"עזוב אותי"- התנגדתי לאחיזתו, מנסה להשתחרר מימנה.
"אני אעזוב אותך אחרי שתספרי לי"- אמר לי.
"ואם אני לא רוצה לספר?"- שאלתי אותו-"מתי תבין שאתה לא הכל בחיים שלי?! מתי תבין שלא בא לי לשתף אותך? תפסיק לדחוף את האף שלך לכל מקום!"- אמרתי עצבנית.
ליאם שחרר את ידי מאחיזתו. חשתי שהוא נעלב. לא רציתי שזה יגיע למצב הזה! למצב שאני צועקת על הבנאדם שרק רצה להתעניין אם הכל בסדר איתי… למצב שאני צועקת על ליאם שכל הזמן תומך בי, דואג, כמו אח שמגן על אחותו מכל צרה!
"סליחה"- אמרתי לו בלחש- "לא רציתי להגיע למצב הזה.. אני מצטערת".
"אני יודע שלא התכוונת…"- אמר- "אני מבטיח שאני לא אדחוף את האף שלי לכל מקום… זה לא ענייני".
הגענו לבית הספר.
הבחנתי בנייל הולך יחד עם שאר חבריו. הוא הסתכל עליי. אני בטוחה!
בהיתי בו והוא בהה בי, הוא חייך וחייכתי אליו חזרה. נמסתי!
"הכל בסדר?"- שאל ליאם כשהלך לצידי.
"כ-כ-כן"- גמגמתי ולאחר מכן הסתכלתי על פניו של ליאם.
"עכשיו אני מבין מה הסיפור שלך"- אמר ליאם והחל לצחקק.
"מה הסיפור שלי?"- שאלתי אותו, מקווה שהוא לא גילה שאני מאוהבת בנייל.
"אחר כך אני אספר לך.. אחרי השיעור נפגש בספסל שליד הקפיטריה"- אמר והתרחק מימני, הולך לעבר חדר המתמטיקה. אנחנו לא לומדים ביחד את השעה הראשונה.
כל השיעור לא יכולתי להתרכז! חשבתי מה ליאם רצה לספר לי…
חשבתי על נייל, על העיניים שלו, החיוך שלו, על השיער שלו ועל איך שהסתכלנו אחד על השנייה היום.
'אל תצפי ליותר מידי מנייל! זה היה סתם איזה מבט.. מבט רגיל'- אמרתי לעצמי, משננת שוב ושוב.
כל כך רציתי להיות אחת מאלו שנייל ידיד שלהן.
צלצול סיום השיעור נשמע. לקחתי את תיקי והתקדמתי לעבר הספסל הסמוך לקפיטריה.
"בואי"- קרא ליאם מסמן לי לשבת לידו על הספסל.
התיישבתי- "אז מה הסיפור שלי?"- שאלתי אותו.
"את יודעת טוב מאוד"- אמר ליאם ויכולתי להבחין במעט סומק שהחל להופיע על לחייו.
"אני לא יודעת! ספר כבר"- קרעתי ברגליי.
"את יודעת.."-התחכם וחיוך צץ על פניו.
"אני שונאת שאתה מתחכם איתי"- אמרתי לו, צוחקת.
"אני מתחכם?"- אמר והחל גם הוא צוחק- "אם כבר את מתחכמת… אני יודע את הסיפור שלך"..
"נו כבר! תספר!"- נתתי לו מכות קטנות על כתפו-"תגיד לי מה הסיפור שלי! אני בטוחה שמה שאתה הולך לספר לי בכלל לא נכון… כמו תמיד"- גיחכתי.
"תגידי לי אחרי מה שאני הולך לעשות אם זה הסיפור שלך…"- נישק אותי ליאם נשיקה ארוכה. צמרמורת עברה בגופי. כאשר שפתיו ניתקו משלי, המשיך לומר- "את אוהבת אותי?"……