נמר השלג -פרק שמונה עשרה

"ווייאאייי !!" קריאתי הדהדה בירידה. כבר עברנו כמעט חצי מהדרך אל הפסגה, ובאמצע נתקלנו בכמה קרחונים ענקיים.
פוף.
אני וראיום נחתנו בתוך כרית שלג ענקית. "זה היה כיף!" התעטשתי קלות לפתע והידקתי את מעילי. ראיום התקדם והביט בי בשאלה.
"אני חושבת שהתקררתי קצת," השבתי בהתנצלות. עליתי על ראיום וחזרנו למסלול. "אז ראיום, אני יכולה לשאול אותך שאלה?" הוא נהם.
"ה… הנמרים שהיו שם –כלומר, אלה שתקפו אותנו- אתה מכיר אותם? כלומר, הם חלק מהמשפחה שלך במקרה?" קול גרגור עצוב בקע מגרונו. הוא נעצר ושרט את השלג בכפתו.
"אני מצטערת, לא התכוונתי לגרום לכך שתפגע במשפחתך…" חיבקתי את עורפו וליטפתי את פרוותו מתחת לסנטרו. הוא נהם בפתאומיות ויכולתי להרגיש את שריריו רוטטים.
"מה זה היה עכשיו?" שאלתי בפתאומיות לגבי הנהמה. אני יכולה להישבע שזה נשמע כמו קול גרגור מעונג. "זה נעים לך?" הוא שתק אך התקדם ונעצר בראש צוק גבוה. הבטתי קדימה. הנוף היה כל כך קסום ולבן. למרות הקור ששרר כאן, דיי נהנתי להיות פה.
"רוצה לעצור כאן? אנחנו הולכים כבר-" עצרתי לרגע וחישבתי. "-כמעט חצי יום. צריך לעצור לפני רדת החשכה." הוא ניער אותי ממנו ונפלתי בקול נחיתה אחורה. "ראיום!" קראתי לעברו ושפשפתי את אחוריי. זה בהחלט כאב. הבטתי בראיום בעוד הוא מתיישב וקורס על השלג. "מה קרה?" שאלתי ומיהרתי לגשת אליו. הוא קירב את זנבו וגופו והתקפל לתנוחת כדור. תוך שניות הוא נרדם.
פתאום הבנתי שיכול להיות שהוא ממש עייף. הוא בטח היה נשאר ער אחרי שאני הייתי הולכת לישון ושומר עליי.
מסתבר שגם לו יש רגשות.

הקמתי בשקט את האוהל הקטן שלי. אחרי כל כך הרבה זמן שלא היה דבר מסביבנו מלבד שלג זכיתי לראות שוב את העצים. אמנם גבוהים ורזים, אבל עצים.
הבטתי באוהל הקטן שלי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהקמתי אותו. אבא עזר לי אחרי שהוא נפל עליי פעמיים.
עכשיו אני כבר יכולה להקים אותו לבד. בעצמי.
קופסת הגפרורים הקטנה שלי עמדה להיגמר. להבה קטנה נדלקה ומיהרתי להזין אותה בדף מהמחברת שלי. מזל שזו היתה מחברת מלאה.
התרחקתי קצת מהאוהל ומראיום והתיישבתי ליד אחד העצים. מצאתי כמה ענפים יבשים וזרקתי אותם אל האש. הלהבה גדלה מעט.
עצמתי את עיני ומנגינה התחילה להתנגן במוחי. משהו ישן שהוריי סיפרו לי.
"גם אם תלכי, ואת דרכך לא תמצאי," פי החל ללחוש מעצמו. "השמיים מעלייך ידריכו אותך, צעד צעד קדימה," פתאום יכולתי לשמוע את קולו של אבי אומר. "עוף דורס יהיה לשומרך, יביט בך, בעוד דמעות עם דם אל הלהבות יושלכו; סערת רגשות, שוב אותך מציפות-" שפתי התחילו לרעוד. המילים העלו בי געגועים וזיכרונות ישנים.
"עוד שנייה נגיע לפסגה, בקושי ובעוז יזהר אורה של החמה, לכי לישון בתי, עצמי נא את עינייך," דמעה זלגה מעיני ומיהרתי למחות אותה, אך הם פשוט המשיכו לזלוג.
"מחר בבוקר העיר אותך, עם חיוך ונשיקה על לחיך." התכווצתי ככדור קטן והתחלתי לבכות. אמנם כל כך טוב לי עם ראיום, והטיול הזה התגלה כטיול כיפי למרות הכל… אני עדיין לא יכולה להפסיק לחשוב עליהם.
גוף רך וחמים התנגש בגבי. סובבתי את ראשי אחורה וראיתי את ראיום מתכרבל סביבי.
הרגשתי שמחה.
"זה בסדר ראיום, אתה יכול ללכת לישון." הכרת תודה קטנה הופיעה בעיניו. התכרבלתי סביבו ונתתי לעצמי להירדם, כשאני שומרת על ראיום והוא שומר עליי.