הזדמנות- פרק 13

מנקודת המבט של עמית:
זה הרגיש יותר מסתם מוזר, זה הרגיש שזה סוג של התערבות. הכל הרגיש מזויף בזה אבל משום מה כן סמכתי שמשהו טוב יכול לקרות מזה. החלטתי ללבוש שמלה וגרביון כי היה קצת קר וג'קט מעל. בכל זאת זה גיא ארבל- אני אמנם לא מכירה את הבנאדם אבל צריך להשקיע בשביל מישהו כמוהו. לא, זה לא שאני כמו כל בנות העיר הייתי בקראש עליו, אני פשוט יודעת שצריך להיראות טוב לידו כי הוא יכול מאוד בקלות לגנוב את הפוקוס. אחת המטרות שלי ליד אנשים שחושבים יותר מידי את עצמם זה להצליח להתבלט, טיפה להוריד להם את האגו. כשהוא שלח את הסמס שהוא בחוץ נשמתי נשימה עמוקה ויצאתי מהחדר.
"אלון!" קראתי.
"אה?" הוא שאל בחיוך ויצא לרגע מחדרו.
"מה אומר לך השם גיא ארבל?".
"מה לך ולגיא ארבל?" הוא שאל מבולבל.
"הוא קצת כאן למטה ואנחנו קצת נפגשים עכשיו.." אמרתי מובכת.
"את וגיא ארבל?!".
"כן.. תאמין לי שזה בא לי יותר בהפתעה. הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא צריך מישהו לדבר איתו, מישהו אובייקטיבי ושהוא הגיע אליי. אני לא יודעת אם זה מתיחה אחת גדולה או לא".
"אם הוא עושה משהו אני עורף לו את הראש" הוא הזהיר.
"אל תדאג הספריי עליי ואני בטוחה שאני יודעת מה אני עושה. יש עליי כסף והכל, ואני עם הטלפון. אני אעיר אותך לרגע להגיד לך שחזרתי הביתה".
"אני חושב שבמילא אהיה ער עד איזה שלוש ככה שאני מקווה שתחזרי לפניי".
"אני לא חושבת שיש לך מה לדאוג בקשר לזה".
"ותפציצי הא? אם הוא בקטע שלך, ואיך שלא כי את מדהימה, תשחקי אותה מגניבה לאללה".
"אני פשוט מתה עלייך" אמרתי וחיבקתי אותו. חייכתי עוד חיוך קטן, ירדתי במדרגות ואמרתי להורים שאני יוצאת ויצאתי מהדלת. התקדמתי אל גיא שנשען על הרכב שלו. אין מה לעשות- הילד הזה חתיך לאללה.
"היי" אמרתי מובכת.
"היי" הוא חייך בחזרה ונשען קדימה כדי לתת לי נשיקה על הלחי. הריח שלו היה ממכר.
"מה קורה?" שאלתי בצחוק.
"סבבה".
"אז זה לא צחוק הא?".
"מה חשבת שעבדתי עלייך?".
"כן" צחקתי.
"אין לך מה לדאוג.. נצא?" הוא שאל ופתח את הדלת. הופה הילד הזה ג'נטלמן. אבל הוא בטח ככה לכולן.
"נצא" ציחקקתי, התיישבתי והוא סגר את הדלת. הוא נכנס מפתח הנהג והתחיל ליסוע. הנסיעה הזו הייתה מוזרה, שקטה, רגועה, אני בעיקר ניסיתי להבין מה אני עושה שם ומה אני רוצה מהדבר הזה. סמכתי עליו בכמעט מאה אחוז, ידעתי שאין סיבה שהוא יעשה לי משהו ושאם כן אני באמת הסתבכתי אבל אז זו אשמתי בלבד. משום מה כן הרגשתי שאני מאמינה לו ולמה שהוא רוצה, שאני כן יודעת שהוא לא הולך לפגוע בי. ועם המחשבה הזו המשיכה לי הנסיעה. נסיעה שלא הייתה ארוכה במיוחד עד שנעצרנו באיזה חניון. זו היה בית קפה קטן בצד רחוב שאני מאוד אוהבת.
"אתה מכיר את הבעלים של המקום הזה?" שאלתי בחיוך.
"או סוף סוף השתיקה נשברה" הוא צחק. אז גם הוא שם לב לשתיקה.
"זו פשוט סיטואציה שמוזרה לי" אמרתי לו. הגענו לפתח המסעדה.
"שני מקומות על שם ארבל" הוא חייך.
"בואו אחריי" אמרה המארחת והובילה אותנו למקומות שלנו. נתנו לנו שני מקומות ממש טובים. המסעדה לא הייתה מלאה כל כך. שמו לנו תפריט מול העיניים, טוב זה מתקדם מעניין.
"את יכולה להזמין מה שבאלך, אני מזמין".
"גיא אנחנו בדייט?" צחקתי, "רק בדייט הבן משלם על הבת. אם יש דבר שאני פשוט לא יכולה לסבול זה שמשלמים עליי".
"אני לא באמת שואל" הוא צחק, "ולא לשאלתך, אנחנו לא בדייט".
"רק לוודא" אמרתי ועיינתי בתפריט. בחרתי משהו מאוד קל לאכול בעיקר כי לא הייתי רעבה, בדיוק הייתה ארוחת שישי. מה הוא כל כך מסכן שאין לו ארוחות שישי?
"אפשר לשאול משהו?" שאלתי אחרי שהמלצרית לקחה את התפריטים.
"כל דבר" הוא אמר.
"מה הקטע של זה? אני לא חושבת שזה סתם ליפול ביום בהיר אחד..".
"אני יכול לספר את הסיפור דוגרי.." הוא נאנח, "אבל אני לא חושב שזה ימצא חן בעינייך".
"אני לא אקום ואלך, אני מקסימום אכעס קצת. זה הכל. אתה יכול לספר לי" אמרתי.
"אני ואח שלך באותה כיתה כמו שאת יודעת" הוא התחיל לומר, "יש תקופות שאנחנו מסתדרים ויש שלא. שלא כמו רוב החברים שלו אותי את לא ראית בבית שלכם, אני יודע שהמון אוהבים להתנחל אצלכם". הרגשתי שהוא פשוט הולך סחור סחור. שיהיה גבר וילך דוגרי. "הכל התחיל בסוג של התערבות.." הוא אמר.
"והנה זה מתחיל" אמרתי, "טוב זה היה צפוי".
"את רוצה לשמוע עד הסוף?" הוא התרגז.
"כולי אוזן" אמרתי מיואשת.
"זה לא התערבות על מה שאת חושבת.." הוא נאנח, "זה לא התערבות אם אני אוכל לשכב איתך או לנשק אותך או להיות איתך. זה התערבות אחרת לגמרי".
"למה אתה מתכוון?" שאלתי.
"אנחנו צריכים את העזרה שלך" הוא אמר לי.
"מי זה אנחנו?".
"כמה שמיניסטים".
"כמה שמיניסטים בנים?" שאלתי מפוחדת.
"כן" הוא אמר לי ישר.
"גיא מה אתם רוצים ממני?" שאלתי.
"אנחנו צריכים שתעזרי לנו באיזה משהו שקשור ליום שמיניסטים".
"ולמה דווקא אני?".
"יש לך כמה קשרים טובים עם י"ב, ביניהם אח שלך. יש לך כריזמה מטורפת ואת יכולה לדבר עם האנשים בשכבה שלך. אנחנו רוצים לעשות משהו מפוצץ של השמיניסטים והיינו צריכים משתפי"ת. עלה בגורל שזו תהיה את".
"ואח שלי לא דיבר איתי על זה למה? ואמיר למשל לא דיבר איתי על זה למה?".
"כי זה די אה.. התחיל להיבנות רק בכמה ימים האחרונים בחבורה שלי".
"אה החבורה שלך.." אמרתי בזלזול.
"את לא רוצה לא צריך, ים בנות אחרות יוכלו לעזור". מה הוא אמר כרגע?
"חתיכת דוחה" אמרתי לו, "ככה אתה מתנהג באמת? רק בגלל שאתה חושב שיש לך כוח בגלל שאתה 'חתיך' כמו שבנות חושבות תוכל לשכנע אותן ללכת בדרכייך? יצאת עכשיו אפס באמת.. יכולת להגיד כל משפט אחר. אם זה מה שנפלט לך מהפה אז באמת.. זה תת רמה".
"עמית זה לא.." הוא ניסה להגיד ואז צלצל לי הטלפון. הודעה חדשה. 'אלון האח' היה כתוב.
"שנייה" אמרתי מעוצבנת ופתחתי את ההודעה. 'טרמפ?' הוא כתב.
'הדקל ארבעים ואחד על פינת שלונסקי. תציל אותי'. לא עברו שתי שניות והוא אמר שהוא מגיע. ככה אח שלי מציל אותי מידיהם של המפגרים.
"בקיצור בהצלחה" אמרתי לו.
"עמית אני לא רציתי שזה יצא ככה.." הוא נרגע.
"זה בסדר" אמרתי לו והוצאתי שטר של חמישים שקל מהארנק, "זה על מה שאכלתי. שיהיה לך ערב נעים" אמרתי וקמתי.
"חכי שנייה" הוא ביקש ותפס לי את היד. הסתכלתי עליו ושיחררתי את היד לאט. "אני מצטער".
"אמרתי כבר, זה בסדר. ואלון יצא כדי לבוא לאסוף אותי אז הכל טוב. מצטערת שהרסתי לך את הערב" אמרתי בקול קר.
"עמית בבקשה.. שבי".
"אין טעם גיא" אמרתי לו ובדיוק הטלפון רטט בידי. 'אני בחוץ' אלון כתב לי. "שיהיה לילה טוב" אמרתי ויצאתי בלי לחכות לתשובה ישר אל האוטו החמים של אחי. נכנסתי לאוטו מבואסת על החיים וכל מה שביקשתי ממנו זה שיקח אותי הביתה.