אין דרך חזרה

אני שוכבת על המיטה בחדרי ובוהה בתקרה. העיניים נעצמות. השעון מתקתק. אבא מכין קפה במטבח. העיניים נפקחות לאט, ואני רואה את זה שם. כתוב באותיות מסולסלות, כמעט בלתי אפשרי לקריאה. אני עוצמת את עיני אבל לא מצליחה להשתחרר. כנראה שלעולם לא אצליח. אני רואה אותו בעיני רוחי, את הפנים שלא אראה יותר, את הצחוק שלא אשמע יותר. העיניים. העיניים שלא יבריקו יותר בהתרגשות. ולמה? בגלל בחור אחד שיכור. אני חוזרת לאותו יום, ה-20 ביוני, חופש. ה-חופש. אופוריה. שמחה בלתי נשלטת. כולנו חיכינו ליום הזה. אחי בן ה-18, דניאל, ואני החלטנו לצאת למועדון בתל אביב, לחגוג פעם אחת אחרונה לפני שהוא מתגייס. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. אני לבשתי שמלה אדומה ואחי לבש מכנסי ג'ינס קרועים וחולצה בעלת צווארון וי. כל המסיעה זייפנו בקולי קולות כשאנחנו שומעים את השיר החדש של מרון5. כשהגענו למועדון, אני שתיתי איזה כוסית או שתיים, אבל אחי לא נגע בטיפת אלכוהול. ממש נהג למופת. הקשבנו ללהקה, רקדנו עד שאיבדנו את תחושת הזמן. כשהשעה היתה קרובה לחצות, הוא ניגש אליי. בחור בשנות ה-20 לחייו, עם שיער שחור וקוצים מג'ל. הייתה לו גופיה לבנה ומכנסי ג'ינס נמוכים מידי. את ההופעה המשונה חתמו נעלי ניו באלאנס שחורות.
"אז מה מותק, את באה לפה הרבה?" שאל אותי.
ואני, שידועה בתו נערה חצופה, שבחיים לא תתעלם או תהיה מנומסת, עניתי לו: "רוצה לבדוק את זה? לך ליציאה, תחזור, ותראה אם אני עדיין פה" אמרתי והחלקתי כיפים עם אחי שכמעט נשכב על הרצפה מרוב צחוק. "תגיד, מי אתה חושב שאתה?!" שאל אותו הבחור והכניס לו אגרוף הישר לאף. אחי התחיל לדמם חזק מהאף אבל לא נשאר חייב וקפץ על אותו אחד והכניס לו כאלה מכות כמו שבחיים לא ראיתי. הוא אף פעם לא היה כזה. הדבר הבא קרה כמו בהילוך איטי, דניאל קם, הבחור מכניס יד לכיסו, ושולף סכין.אותו סכין שנעץ לדניאל בבטן. אותו סכין שגרם למותו.