הסוד של מלסיה -פרק 12

אתם מאמינים שישבתי לכתוב את זה עכשיו? :O

פרק 12
חצר הפרחים היתה מקושטת לתפארת. ניסיתי לחשוב איזה טקס עומד להתרחש כאן, כי משום מה אני לא זוכר שהמלך אמר לי…
אנשים התחילו להציף את הארמון, מתיישבים בפנים ובחוץ.
כמה משרתים ניגשו אליי ובלי הרבה הסברים משכו אותי אחריהם לאחד החדרים, מתחילים להלביש אותי.
"סלחו לי, אך מישהו מכם מוכן לומר לי לשם מה אני מולבש כך?" הם סיימו להלביש אותי ואחד מהם תפח על שכמי.
"הייה חזק, מלכי." והם ייצאו. עמדתי נטוע במקומי במשך כמה דקות מועטות, ואז יצאתי חזרה אל חצר הפרחים.

איכשהו מצאתי את עצמי בסיטואציה דיי משונה, אחת שלא חשבתי שתקרה מהר כל כך…
"סיאל פאנדום, אתה מוכן לקחת את גווין מליס לאישה?" הביט בי האיש וחיוך גדול נפרש על פניו.
"כן," חייכתי. רגע, מה אני אומר?
"גווין מליס, את מוכנה לקחת את סיאל פאנדום לבעלך, עד הסוף, עד המוות?" גווין הידקה את ידיה סביב זר הפרחים שהיה בידה.
"כן," היא חייכה והרימה את מבטה בביישנות לעברי.
"אתה ראשי לנשק את הכלה." הקרבתי אל גווין ושפתיה פגשו את שפתיי. המתיקות שלהם היממה אותי. הקל מחא כפיים בתשואה ואני דיי בטוח שכמה נשים שם בכו.
מה אני עושה פה?
התחלנו לרקוד והפרידו ביני לבין גווין. הסתובבתי ופתאום מצאתי את עצמי בחדר ענק. אני מניח שזה חדרה של גווין.
היא התקרבה אליי באיטיות והשכיבה אותי אחורה, מפילה אותי בעדינות על המצעים הרכים. היא לבשה את שמלתה הדקה בצבע שמנת וצמה ארוכה בצבע חום דבש היתה קלועה בשערה. ניצוץ שובב היה בעיניה.
"ג-גווין, מה את…?" עדיין הייתי לבוש בבגדים שלבשתי קודם לכן, אך מהר מאוד הייתי עם בגד אחד פחות.
סומק עז הציף את לחיי. היא העבירה את אצבעותיה על לחיי, מותירה שובל קר בכל צד שאצבעותיה עוזבות.
היא הסירה את משקפיי והניחה אותם על השידה הסמוכה. ראייתי היטשטשה מיידית.
"לא, א-אני צריך אותם…" התחלתי למחות אך גווין הפסיקה אותי. היא נשקה אותי ברכות. יכולתי להרגיש את ידי עוטפות אותה בערפול חושים, סקרניות לחקור את גופה העדין.
"גווין…."

*
"אהה!!!" קמתי לישיבה במיטתי והתנשפתי בכבדות.זיעה נטפה ממצחי.
אור השמש שחדר אל חדרי דרך חלוני סנוור אותי. חולצתי היתה זרוקה במקום כלשהו בחדר. כנראה נרדמתי אחרי שיצאתי מהמקלחת יום קודם.
נזכרתי בחלום ממקודם. הרגשות שבו עדיין דלקו בי ונשיקתה החמה בערה בשפתיי. אני חושב שאני נמצא יותר מידי זמן בחברתה, חשבתי ושידלתי את גופי לקום.
הסרתי את בגדיי – שכבר הפכו דביקים למיידי – והחלפתי למשהו פשוט ואוורירי. השעה היתה יחסית מוקדמת כך שלארוחת הבוקר אני וודאי לא מאחר.
יצאתי מחדרי בשקט והתחלתי לשוטט בארמון.
אתמול במהלך השיחה עם המלך צץ במוחי עוד רעיון כלשהו בחקירה. ויליאם אמר שהוא יודע את הכל ההמשך של האגדה האמיתית, אך השאלה היא ממי הוא שמע אותו? הרי שאמבר וודאי לא אמרה דבר על כך (ספק אם היא עצמה יודעת).
החלטתי שאשאל בקרוב את המלך אם אוכל לבקר בארמונו, אני מעוניין לחקור שם מעט.
קול זך נשמע מאחת הפינות. מיהרתי להתחבאות והצצתי לעבר הקול. ילדה קטנה ישבה שם, על אדן החלון ושרה שיר שדמה לשיר ערש. היה אפשר לאות בבירור שיש בה זן מלכותי, ואולי מהצורה שבה היא ישבה על אדן החלון, כשרגליה משולבות לצידה בקלילות.
היה בה משהו שהזכיר לי מישהו, אך את מי?
עמדתי להתרחק מהמקום ולהשאיר את הילדה שמה, כשקולה קרא אחריי.
"מי אתה?"