השורדים – פרק עשרים וארבע: אש ואשמה

כשהרמתי את ידי והתנדבתי להישאר ער באותו הלילה, ציפיתי שלפחות מישהו אחד מכל הקבוצה יבוא אחריי, אבל נדמה שאפילו אנדרו שהיה אמור להיות מעוניין בלילה שלם שבו אהיה איתו לא היה מוכן להישאר ער אחרי מה שעברנו היום. והדבר הכי גרוע הוא… אני נשאר עם דייגו. רק שנינו. לבד, עייפים, מול המדורה. אני לא יודע מה יקרה. אני כזה צבוע. מנשק את אנדרו בתחילת היום, וחולם על דייגו בסופו. איך אני מסוגל לעשות דבר כזה? מי לעזאזל ירצה להיות מעורב עם בן אדם הזוי כמוני? אנדרו ידע שאני כזה נוראי, שאני אצפה בדייגו כל הזמן, כשנישק אותי? הוא חד אבחנה, הוא חכם, ערמומי, אני יודע. אבל אילו ידע שכזה אני וכך אשאר… האם הוא היה מנשק אותי באותו יום מלכתחילה? אני לא חושב. אם מישהו היה מכיר אותי באמת, כל מה שאני חושב, כמה בוגדני אני יכול להיות, כולם היו שונאים אותי. אני מניח שאני פשוט יודע להסתיר את מי שאני. זאת כנראה הסיבה שדייגו שונא אותי כל כך. שהוא כבר לא מסתכל עליי באותו אופן. הסיבה שהוא לא רצה אותי בקבוצה שלו. הסיבה שהוא מבואס בכל פעם שאני מבקש ממנו לאמן אותי. אני צריך להפסיק לנסות. אני לא שווה את המבטים שלו. אני לא שווה את המגע שלו על עורי. הוא יותר טוב ממני, ואני צריך להתרחק ממנו, ולהישאר במקום שבו אני רצוי. עם אנדרו. כי הוא היחידי שיקבל אותי כפי שאני, בגלל שבו יש פגמים, בדיוק כמוני. לרגע קט שקלתי לבקש מדייגו לישון, להתחנן למישהו שיחליף אותי, ולזחול חזרה אל האוהל החם, לישון על חזהו של אנדרו מבחירה וליהנות מלילה קצר של מנוחה. אבל ברגע שזיהיתי את גופו השרירי מעט של דייגו ממרחק, לא יכולתי לעשות דבר מאשר לבהות בו מתקרב אליי לאט, ומחייך אליי חצי חיוך עקום ומקסים, בזמן שליבי מפרפר בחוסר אונים. וההרגשה הזאת, של הרצון העז פשוט לאחוז בו חזק, רציתי לחנוק למוות, ולקרוע לחתיכות קטנות ונוראיות.
"היי." דייגו אומר במבוכה, ותוחב את כפות ידיו אל תוך כיסי הסווטשירט הכהה והמרופט שלו. "תקשיב, אני ממש מצטער שאתה היחידי שחייב להישאר ער… זה ממש לא הוגן, וזה לא יקרה שוב." הוא התנצל, פניו עדיין קפואים באותו חיוך שגרם לליבי להאיץ ולראשי להסתחרר. דייגו נראה מעט חסר שקט, תופף ברגליו על האדמה וניסה לא להסתכל על אותה נקודה ליותר מכמה דקות. משונה.
"זה בסדר." הכרחתי את עצמי לומר מהר, לפני שאאבד את ההזדמנות שלי. ניסיתי לחייך כמוהו, בסוג המקסים והמשונה, אך חשתי את האילוץ מופיע על פניי. "אני התנדבתי, לא אתה נידבת אותי. אני לא עייף עד כדי כך." דבריי היו יכולים להישמע משכנעים וכנים, אם הייתי מצליח לעצור את הפיהוק הארוך והמביך שהגיע מיד אחריהם.
דייגו פלט צחקוק לא רצוני והנהן אליי, מבט מלא הכרת תודה בעיניו הכהות והצלולות.

"אני מרגיש רע בגלל זה." דייגו פנה אליי בפתאומיות, יגון ועצב חבויים בקולו העמוק. הוא ישב לצידי, על האדמה שליד המדורה, וחיבק את ברכיו אל חזו. הרמתי אליו מבט שואל, לא מבין על מה הוא מדבר.
"מה זאת אומרת?" שאלתי בקול רם הפעם, מתמקד בפניו של דייגו, שהיו חצי-מוסתרות בידי זרועותיו ושערו המתולתל.
הוא נאנח והביט בי. "סייקו ודיאו נפצעו לגמרי, אתם כמעט מתעלפים ממאמץ… הכל באשמתי. אני הבאתי אתכם לפה, אני נקטתי צעד ולקחתי על עצמי אחריות שאני לא מסוגל לשאת. עד עכשיו בחרתי בהחלטות הלא נכונות, ובלו הייתה המנהיגה היחידה. כולם היו אמורים להחשיב אותי כמנהיג. אבל אני לא מנהיג בשבילכם, אני סתם… אני סתם טיפש שעומד מול כולם ונואם ללא סיבה. אין מי שיסמוך עליי בעת צרה, אני לא מסוגל להשליט סדר ביניכם, ואני לא טוב בזה… אני לא טוב בכל זה. אני לא מנהיג, אני לא יכול להיות. ואני לא מבין למה נלחמתי כל כך חזק אז, למה אני לא מצליח כרגע, כשיש לי כל כך הרבה הזדמנויות." מילותיו של דייגו היו מלאות כאב ואכזבה עצמית, וקולו הרועד והלא בטוח, לא תאם לאופיו הבטוח, החזק, והעצמאי. הוא טועה כל כך. הוא לא ילד, הוא לא טועה. הוא כן מנהיג, ומנהיג טוב למדי. ראיתי אותו בארוחה ההיא. מדרבן את כולם לתמוך בו, הראשון לעמוד ולסחוף אחריו את השאר. הראשון להעיר את כולם מהאשליה המשונה הזו, היחידי בעל האומץ שנדרש כדי להגיד, לצעוק, להלחם. בלעדיו, היינו חסרי אונים. תקועים על הספינה הזו, לאט אוספים עוד ועוד קורבנות וניצולים, בוהים כאשר עוד כפר נשרף, ועוד אנשים נספו, ועוד הורים נרצחו.
בהססנות קלה, שלחתי את ידי הרועדת אל דייגו, ונגעתי בזרועו, מנסה לנחם אותו. התקרבתי אליו קצת, וקת יותר, מנסה לגרום לליבי לא לפרפר בסביבתו. "אתה טועה. אתה לא מטופש. אתה לא נכשל. מבחינתי, אתה המנהיג של כולנו."
דייגו הרים אליי מבט מעוניין ומסוקרן, ובפעם הראשונה נראה חלוש, הוא הזקוק לעזרה ולא האחרים.
"אתה שכנעת את כולנו לבוא לכאן. הזהרת את כולם לגבי מה שעלול לקרות. דיאו וסייקו שרדו. הם הרגו שד. זה אימון נפלא, וזה מוכיח להם שהם מסוגלים. ובקרוב, יהיו אלה עוד שדים, ועוד להקות. אמנם הכפר שאליו בלו הלכה כבר אבוד, אבל בפעם הבאה, בכפר אחר, עם להקה שונה. אתה תראה, אחרינו יבואו עוד משלחות, והכל בזכותך. הכל בזכות שהחלטת לעמוד באותו היום בארוחה, ולצעוק על קאנו, ולהעיר את כולנו, לשכנע אותנו להצטרף. אתה גרמת לכל זה. ועם המנהיגות, באות ההשלכות. כן, ניפצע. כן, נמות. כן, נתעלף ממאמץ. אבל המסע הזה, המטרה הזו, שווה את כל זה."
ובאותו הרגע, דייגו חייך. וזה לא היה אותו חיוך עקום שסנוור אותי מרוב יופיו. לא, זה היה חיוך כנה ומדהים, שחשף אליי צד אחר לגמרי של דייגו, שלא ראיתי מימיי. שלא חשבתי שאי פעם אזכה לגלות.