וואנשוט על הארי :>

״היי, לאב.״ הארי התגלגל על צידו והביט בי
״מממ..?״ שאלתי והנחתי את ראשי עליו
״את יודעת שאת הכי חשובה לי בעולם. נכון..?״ הוא הפתיע אותי
הנהנתי מבולבלת מעט
״ושאני בחיים לא אעשה שום דבר מכוונה לפגוע בך נכון?״ הוא המשיך ואני הנהנתי שנית
״אז את תביני אותי אם אני…״ הוא התחיל לומר ונעצר
״מה הארי?״ הרמתי את ראשי ממנו והבטתי בו ארוכות
״אני… אמממ…״ ראיתי שהוא מתקשה לדבר
״קדימה הארי. תגיד את זה.״
ידעתי שזה יקרה.
מהיום שפאקינג פגשתי אותו.
״את מכירה את קנדל ג׳נר?״ הוא התחיל
וחזרנו לעיניין הזה.
״הארי, דיברנו על זה. זה בסדר. זה יחסי ציבור ואני לגמרי בסדר עם-״
״לא. זה לא זה. אני התאהבתי בה. אני מצטער.״ הוא אמר
הוא משקר.
״אתה משקר״ קמתי מהמיטה שעליה נחנו ביחד הוא לא הביט בי בכלל.
לא ידעתי מה לעשות, או לומר. זה כואב.
״אני יוצאת״ הודעתי לו והרמתי את האייפון שלי ואוזניות. הדבר היחיד שאני צריכה עכשיו.
הוא אפילו לא ניסה לעצור אותי. אווצ׳.
׳מה לעאזל חשבת?!׳ התת מודע שלי צעק כשהתחלתי ללכת.
׳את סתם נערה אנונימית. שהארי התאהב בה בטעות!!׳
הדמעות שאגרתי בפנים, התפרצו החוצה ולא ראיתי בבהירות שחציתי את הכביש.
צפירה חזקה נשמעה ואני פלטתי צרחה. כמעט נדרסתי. התחלתי לרוץ וחציתי את הכביש. דחפתי את שער הברזל הכבד שחסם את הכניסה לפארק העירוני.
קרסתי על הספסל הראשון שמצאתי שם ובכיתי. נזכרתי באיך שאני והארי נפגשנו לראשונה, והזכרונות רק העלו יותר ויותר דמעות. למעשה, הכרנו מאז שהיינו קטנים, ובאותו הזמן שהוא היה באקס פקטור אני הייתי במיון. כל יום הוא הגיע לבקר אותי. אפחד לא ידע על הקשר שלנו חוץ מהבנים והמשפחות שלנו. רק העולם הקטן שלנו. אבל ידעתי שזה מה שיקרה. נו טוב. זה הארי פאקינג סטיילס. שהרס אותי כלכך הרבה פעמים, ועל כל דבר סלחתי לו. לא משנה מה יקרה, אני תמיד ירצה אותו. תמיד יאהב אותו.
נשענתי אחורה על הספסל ולקחתי נשימה עמוקה. נגבתי את הדמעות שהיו על הלחיים שלי וקמתי מהספסל והתחלתי לחזור הביתה.
פתחתי את הדלת וגיליתי את הארי עומד במטבח עם הטלפון שלו.
״הנה את!! כלכך דאגתי!!״ הוא הכניס את הטלפון שלו לכיס ורץ לעברי
״התקשרתי אליך כלכך הרבה פעמים!! איפה היית?״ הוא שאל ועטף את זרועותיו סביבי, והחזיק בי בחוזקה.
לא עניתי לו, ולא חיבקתי אותו בחזרה. פשוט עמדתי קפואה. כל מה שרציתי באותו הרגע היה לבכות לתוך הכתף שלו, ולהתחנן שהוא לא יעזוב אותי. עצמתי את עיני והנחתי את ראשי על הכתף שלו, שואפת את הריח המיוחד שלו- כנראה בפעם האחרונה.
״את כועסת עלי?״ הוא שאל לאחר כמה דקות
המשכתי לשתוק. בכנות? אני לא כןעסת. אני פשוט פגועה.
״לאב?״ הוא לחץ
״אל תקרא לי לאב״ הקול שלי רעד וידעתי שעוד רגע אני אפרוץ בבכי.
הוא שתק ואני השתחררתי ממנו.
״אני אהיה למעלה, אורזת את התיקים שלי״ הודעתי לו והתחלתי להעלות במעלה המדרגות
סגרתי את הדלת מאחורי ופרצתי שוב בבכי.
מיואשת, החלקתיעם גבי מטה במורד הקיר. קירבתי את הברכיים לחזה וטמנתי את הראש בניהם. רעדתי מבכי. ניסיתי להתאפס אבל לא הצלחתי. בכל פעם שסיימתי לנגב את הדמעות, הן פרצו מחדש. הדלת נפתחה וקפאתי. הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה הוא שהוא יגלה שאני בוכה. לקחתי נשימה עמוקה ומשכתי באפי. לא טרחתי להרים את ראשי אליו. הוא לא שווה את זה… לחשתי ביני לבין עצמי.
איזה שקר.
אחרי כמה דקות של דממה הרמתי את ראשי. הייתי בטוחה שהוא הלך. אבל הוא לא. הוא הביט בקיר, מעלי.
הבטתי בו לכמה שניות והחלטתי לקום מהרצפה. אני כלכך פטאתית.
קמתי מהרצפה והחלטתי להכנס להתקלח. אספתי את שיערי ופתחתי את הארון. שלפתי משם מכנס נקי וחולצה.
הארי הביט בי בשקט. החזקתי את הבגדים בידיים רועדות והם נפלו לי.
לפני שהארי הספיק, מיהרתי להתפוכך ולהרים אותם. כשהרמתי את החולצה גיליתי שזו החולצה של הארי. קיפלתי אותה מחדש והנחתי אותה בארון.
״את יכולה ללבוש אותה..״ הוא מלמל בשקט. הוצאתי את החולצה מחדש מהארון והחזקתי אותה. עזבתי את החדר ונכנסתי למקלחת. סגרתי מאחורי את הדלת, והנחתי את הבגדים הנקיים על האסלה. הורדתי את הבגדים שלי והנחתי אותם על הרצפה. אין טעם לשים אותם במכונה, אני גם ככה עוברת מפה בשנייה שאוכל.
נכנסתי למקלחת ופתחתי את המים על הזרם הכי חלש וכיוונתי אותם למים הכי רותחים שיש.
אני אעבור מפה אפילו מחר. בחזרה להורים שלי. כאילו שיש לי ברירה, או מקום אחר ללכת אליו. שמעתי את הדלת נפתחת ומיד הרחתי את ריחו המוכר שכלכך אהבתי, של הארי.
שיט. שכחתי מגבת.
קיללתי בשקט והתפללתי שהארי יקבל שיחת טלפון, ויצא משם.
״את בסדר?״ הארי שאל פתאום
״אני.. שכחתי מגבת״ הודיתי נבוכה מעט
כעבור כמה שניות הווילון של המקלחת הוסט ואני ראיתי את הארי מחזיק מגבת. הוא עזר לי לצאת מהאמבטיה ועטף אותי עם המגבת הגדולה.
הוא חחבק אותי מאחורה.
מגבת. כל מה שהפריד בנינו באותו הרגע.
וקנדל!!! התת מודע שלי צעק.
השתחררתי מהחיבוק שלו והוא לקח צעד אחורה. סידרתי את המגבת סביב גופי והתיישבתי על האסלה.
״אני אהיה בחוץ״ הוא מלמל ויצא מהאמבטיה, סוגר אחריו את הדלת.
התלבשתי במהירות וייבשתי את השיער שלי. יצאתי מהמקלחת ונכנסתי לחדר השינה. הצצתי בטלפון שלי, לראות אם יש משהו חדש.
לא. אין.
הארי שכב במיטה עם האייפון שלו.
אני לא מסוגלת.
לקחתי את הכרית שלי ויצאתי מהחדר.
הגעתי לסלון ונשכבתי על הספה.
עצמתי את עיני, וידעתי שאני לא אצליח להרדם, ושהסיוט הזה רק מתחיל.
~~~
״בייב…״ שמעתי קול קורא לי ומצמצתי כמה פעמים
״הארי..?״ שאלתי מטושטשת משינה
״בבקשה תחזרי למיטה… אני לא יכול לישון בלעדייך..״ הוא לחש לי
״מה השעה?״ נשענתי על מרפקיי
״3 לפנות בוקר.. אני מתחנן.. בואי לישון איתי..״ הוא היה על הברכיים שלו, ליד הספה.
עצמתי את עיני מחדש ושתקתי
״לא״
״בבקשה..״
הוא בוכה?
שתקתי.
״בייב..״
״אוקי!״ וויתרתי
הרגשתי את ידיו החזקות מרימות אותי ועטפתי את זרועותיו סביב צווארו. הנחתי את ראשי על החזה שלו, ושאפתי שוב את הריח שלו. זה לא פייר. זה לא פייר שקנדל זוכה לקבל אותו. הוא יותר מדי טוב בשבילה, ויותר טוב מכל המשפחה החולנית שלה. אני אמנם לא מכירה אותם יותר מדי, אבל הם נראים לי מיותרים. אפעם לא אהבתי אותם. אז עכשיו?! נאנחתי והארי נשם.
״אני מצטער..״ הוא לחש לי
״תאמיני לי, אני לא רוצה לעשות את זה..״
לעשות את מה? הוא אמר שהוא אוהב אותה…
גנחתי חלושות כשהגוף שלי פגש את המזרון.
הארי נשכב לידי וכיסה אותנו בשמיכה.
הוא אחז בי בחוזקה והניח את ראשו בשקע שבין הצוואר לכתף שלי.
״אני אוהב אותך לא משנה מה..״ הוא לחש לי בפעם האחרונה