את רק בסדר
הוא נכנס אל מכוניתו השחורה כדי לנסוע בחזרה הביתה, כמו בכל יום אחרי העבודה. השמיים היו מעט אפורים וריח של גשם מילא את האוויר. עלי העצים החלו לנשור ומילאו את המדרכה בצבעי כתום וצהוב. הוא פתח את חלון מכוניתו ונתן לפניו להרגיש את הרוח הנושבת שמרגישה חזקה יותר ויותר ככל שמהירות המכונית עולה. רעש הרוח מפריע לו, אך חיוכו לא יורד מפניו.
הוא עצר ליד ביתו הגדול והחנה את מכוניתו במקומה הקבוע. הוא הוציא את המפתחות מכיסו ופתח את הדלת. בתוך הבית חיכה לו הסלון המרווח עם החלונות הגדולים, טלוויזיית הפלזמה השטוחה, כורסת המסאז' והספות הלבנות והנוחות. שולחן הקפה השחור עמד מול הספות, מחכה שמישהו יניח עליו את רגליו. הוא נעל בחזרה את הדלת ותלה את מפתחותיו על המתלה שבקיר.
"אני בבית", קרא, אך לא שמע תגובה. הוא הסתובב וראה את אשתו יושבת על הספה ובוכה. הוא לא אמר כלום, רק התקרב וחיבק אותה. הוא ליטף את שיערה החלק והביט אל ידיה שהחזיקו תמונה ישנה של בתם.
"אני רק רוצה שהיא תהיה מאושרת", אמרה בשקט, מנסה להתגבר על הבכי.
כמה שעות מאוחר יותר, בתם חזרה מבית הספר. היא הביטה לרצפה והלכה לחדרה. אימה הלכה אחריה ועצרה אותה לפני שנכנסה לחדר.
"הכל בסדר? את נראית עצובה."
"אני בסדר, אימא."
"את רוצה ללכת איתי ועם אבא לפארק?"
"אני רק רוצה להיות קצת לבד", אמרה וסגרה את הדלת.
חדרה צבעוני ומקושט, עם שולחן איפור בקצה אחד ומחשב חדיש בקצה השני, ארונות ומתלה לתיקים, מיטה רכה ומראות גדולות. היא התיישבה על מיטתה והביטה במראה.
'את לא שווה כלום', קרא הקול שבראש שלה. היא השפילה את מבטה וניסתה להתעלם.
'פנייך אינן עגולות, שפתייך אינן מלאות', המשיך הקול, 'אפך אינו סולד, שיערך אינו ארוך מספיק ושלא אתחיל לדבר על עינייך הגדולות והכהות'. היא כיסתה את אוזניה, ניסתה להפסיק לשמוע את הקול, אך לשווא. 'חבל שאת לא יותר כמו אחותך המושלמת.'
"מספיק! בבקשה תפסיק!" אמרה והמשיכה לכסות את אוזניה.
'פשוט תודי בזה. את מכוערת.'
במשך מספר שבועות, היא התחבטה עם עצמה, עם הקול שבראשה. בכל יום הוא הוריד את ביטחונה העצמי, אמר לה דברים פוגעניים וקרא לה מכוערת. היא האמינה. היא באמת האמינה שהוא צודק.
"אני מודה. אני מכוערת", אמרה למראה, מקווה שיום אחד היא תוכל לחיות עם עצמה בשלום.
"היא שוב מדברת עם עצמה", אמרה אימה לבעלה.
"אולי אלו רק חברים דמיוניים."
"לנערים בגילה אין חברים דמיוניים."
"אל תדאגי, היא תהיה בסדר."
"אתה צריך לשמוע את הדברים שהיא אומרת."
"היא לא הנערה היחידה עם דימוי עצמי נמוך. הן רואות את עצמן בדרך אחרת לגמרי ממה שאנחנו רואים אותן."
בכל פעם שהם אומרים לה כמה שהיא יפה, היא מגלגלת את עיניה והולכת. היא לא מאמינה להם. 'הם משקרים לך', אומר לה הקול. היא לא יודעת אם הם באמת משקרים, אך דעתם לא חשובה לה. המשפחה אוהבת אותה יותר מדי בשביל לראות את היופי החיצוני שלה. הם לא מסוגלים לראות את מה שבאמת חשוב לה.
השנים עברו והנערה המשיכה לחיות עם הקול. היא עבדה על היציבה שלה ועל ביטחונה, אך דימויה העצמי נשאר נמוך. סוף השבוע הגיע והיא הסתגרה בחדרה, כרגיל. היא הייתה עייפה והרגישה משונה. היא הביטה במראה ומשהו מוזר קרה. היא ידעה שהיא מביטה בהשתקפות של עצמה, אך לא לגמרי הצליחה להבין זאת. היא הרגישה כאילו היא עומדת מול אדם אחר, מול חבר חדש שפגשה.
"על מה את חושבת?" שאלה הדמות במראה.
"את לא מכוערת", השיבה עם חיוך על פניה. היא סוף סוף ראתה את עצמה כמו שאחרים רואים אותה. מילותיה הדהדו בראשה שוב ושוב והחיוך החל לרדת מפניה.
"מה קרה?" שאלה אותה בעדינות ובדאגה.
"את לא מכוערת", חזרה על עצמה, "אבל את לא יפה."
"אז מה אני?" שאלה הדמות בתימהון.
"את בסדר", לחשה לאוויר והחלה לדמוע, "את רק בסדר."
תגובות (22)
וואוו..
זה קטע ממש טוב. הוא מדבר על מצב הנוער קיום, על אלה שלא מעריכים את עצמם מספיק וכאלה..
אני אהבתי. אני חושבת שזה קטע מעולה והצגת אותו בצורה טובה
=]
וואו זה קטע ממש טוב.
והוא ממש מדבר אל נערים ונערות בגיל העשרה.
מגיע לזה להיות פה :)
ממש אהבתי :)
מדרגת 5
ואו..
פשוט נהדר!
כל הכבוד על בחירת העורכים! :)
סיפור מדהים!!
אהבתי מאוד מאוד מאוד ♥♥ תמשיכי לכתוב!
ומזל טוב לבחירת העורכים D:
האמת שלא אהבתי. הקטע הוא רק בסדר (חה,חה) מבחינת הכתיבה, וגם הרעיון לא מקורי במיוחד. אני חושב שאת הצגת את הנושא בצורה טובה, אבל האופי של הדמות הוא מאוד מאוד שטחי (כאילו, זו דמות שכל מה שחשוב לה זה האופי החיצוני, שאת זה אני יכול להבין, אבל מצד שני לדמות יש את ההבנה שגם יופי פנימי הוא חשוב וזה פחות או יותר סותר) ובאופן כללי כבר מתחיל להמאס מלשמוע על כמה שהיופי הפנימי הוא חשוב (אני באופן אישי חושב שאדם אינטיליגנטי צריך להבין את זה בגן, ואז פשוט להמשיך הלאה לרעיונות מורכבים יותר. אנחנו לא צריכים שירצו לנו על זה שוב ושוב. רובנו, בכל אופן). מה שכן אהבתי הוא הפרפקציוניזם שהבלטת. היא לא מוכנה להיות פחות מיפה, והשאיפה העליונה שלה היא שלמות. "בסדר" זה אף פעם לא מספיק טוב לאנשים כאלה, וכמעט אף פעם אי אפשר להגיע מעבר ל-"בסדר". זה דווקא מחוכם.
בכבוד רב, אינטלקטואל חביב לשעבר.
ובכן,
המממ.
אני חושבת שזה נחמד, אם כי העלילה אינה רצופה במטאפורות כמו שאני אוהבת, והייתי שמחה אם הקול הזה היה איזה גבר בן שמונים שהיה מתהלך בדמיונה, אבל נו, לא כולם כמוני.
אני אישית מעדיפה יותר, איך להגיד את זה?
אמא שלי נוהגת להגיד – יותר פלפל, אז כן, הייתי שמחה אם היה בזה איזה משהו לנתח, איזה סוף לא ברור, מטאפורה מסובכת, משהו שיהפוך את שבירת הקלישאה למעניין יותר.
אני מניחה שזה טעם אישי, אבל אני מציעה לך
מחשב מטומטם.
בכל זאת- הייתי מציעה לך לנסות להשתעשע עם הדמויות, להקפיד יותר על התיאור שלהם וליצור להם אישיות סבוכה, המסר היה הרבה יותר מודגש למשל- אם היו לה סיוטים שבה היא מתהלכת בעולם שבו כולם יפים והיא היחידה שמכוערת, את מבינה למה אני מתכוונת? להעשיר את הסיפור.
בכל זאת, נחמד.
תקשיבי. זה מהממם. את מוכשרת.
הסיפור ממש יפה! הוא מתאר רגשות שילדים מרגישים כל יום וזה ממש יפה!
כל הכבוד על בחירת העורכים! מגיע לך! :)
אופס… שכחתי שהגבתי לך כבר….
וואו.
זה כל כך מדהים.
כל הכבוד
מזל טוב על בחירת העורכים! :)
אהבתי בטירוף!
מסכימה עם כל מילה של שבח וביקרות שנכתבה למעלה
מרוגז בקלות, התגובה שלך ממש ממש אבל ממש שילוב בין ביקורת ואינטלקטואליות.
יש בביקורת שלך שני דברים שלא הבנתי:
1. זו ביקורת טובה או רעה?
2. ממתי אנחנו מבקרים ביקורות?
המרצה וודאי היה שמח לראות שההרצאה שלו השפיעה בצורה טובה, לפחות על תלמידה אחת :)
הסיפור יפה, בייחוד הסוף.
קצת הפריעו לי האובר- תיאורים על דברים שלא באמת חשובים. דעתי המאוד לא קובעת, ויש שיחלקו עליי, שתיאורים הם דבר נפלא ואף חובה, אבל צריכים לבא במקום ובמינון הנכון. ברור שתיאורים במהותם הטבעית לא תמיד חשובים ותפקידם הוא בעיקר להוסיף, אבל לעיתים נוצר מצב של משפט ארוך ומסורבל, שכדי לייפות ולקצר אותו, אפשר למשל להוריד תיאורים מיותרים. (תסכימי איתי שתיאור החדר לפרטי פרטים מעט מוגזם, מתלה לתיקים? זה באמת חשוב?) תיאור מוגזם יכול לגרום לאנשים חסרי סבלנות וחפשני פואנטה כמוני, פשוט לדלג, וחבל.
יש כמה טעויות קטנות, אבל לא אציק. רק שתי טעויות שלגמרי הציקו לי בעין (האמת, הטעות השניה יותר הצחיקה אותי מאשר הפריעה):
1. אימא- אני לא יודעת אם זו טעות שנובעת מתיקוני וורד אוטומטיים, אבל אם זאת הסיבה, אני ממליצה להוסיף למילון של וורד את האיות הנכון של המילה וכך הוא לעולם לא יסמן לך יותר פס אדום מתחת לאיות הנכון. וגם, יעשה עימי ועם שאר הקוראים חסד גדול.
2. " 'היא שוב מדברת לעצמה' אמרה אימה לבעלה." טוב, את מבינה למה זה הצחיק אותי, נכון? :)
הכתיבה מנוסחת מאוד טוב ויש לך אוצר מילים מאוד גדול.
לדעתי יש רק בעיה אחת:
בתחילת הסיפור יש הרבה בלבולים ולא לגמרי ברור אם להורים יש בן או בת.
אני לא מסכימה שיש יותר מדי פרטים. הפרטים בהתחלה חשובים להראות שהמשפחה עשירה, מה שלדעתי, חשוב מאוד להבנת הדמות.
מאוד אהבתי! אני באופו אישי אוהבת בסיפורים פיוטיים כמו שלך לקבל את הפיוטיות הארדקור, למה אני מתכוונת? שאת התאורים על שאר בני האדם את תשמיטי ותתני לילדה להתמודד לבדה. את היית חייבת לשמור על מסתורין בנושא המשפחה והחדר. אם את עושה משהו כל כך קוסמי, תעשי אותו עד הסוף!
בכל אופן, סיפור מאוד יפה! בהצלחה.
מדהים!!! *____*
אחרי כל הזמן הזה אני קוראת ומתרגשת מחדש.
פשוט מדהים.
סיפור מעולה ! הכתיבה הייתה כמו של סופר אמיתי