עד הסוף המאושר

עיני הלבנה מביטות,
שופטות את האנוש האומלל,
וקול העורב מטיל מורא,
קורא לסגת אל השאול המר.
האיך תוכל להשאיר ילדיך למות,
מוג לב קר ואכזר,
האין תיתן להם הזדמנות,
לחיות עד הסוף המאושר?

עיני הלבנה מביטות,
מביטות כצוחקות.
מלגלגות על טיפשותך ובחירתך,
על איך שבדרך הלא נכונה הלכת.
התוכל להתמודד לבד עם הקשיים,
עצלן ללא חת שכמוך,
התוכל לשרוד את הדיבורים,
אשר עלייך מדברים?

עיניים באופל נעצמות,
מאוכזבות מהאדם אשר בחרו,
מקפלות לאיטם את כנפיהן,
מחכות, שמא יחזור עליהן.

ואם תיפול לאדמה, ילדי,
תזכור שהיה ביכולתי להצילך,
אך אתה בחרת בדרך נפרדת משלי,
לכן ידי המושטות לא מגיעות אלייך.

עיני הלבנה מביטות,
שופטות את נשמתנו הדלה,
וקול בכי קטן וצורם,
קורע את מיתרי השממה.
האיך תוכל להתעלם מקריאתם,
רחום נפש ומלא ניסים,
האין תיתן להם הזדמנות,
לחיות עד הסוף המאושר?