קול האהבה – ובגידה

אנני בדיוק עברה לבית ספרה החדש, בעיר חדשה, היא לא הכירה אף אחד, ואף אחד לא הכיר אותה.
כבר ביומה הראשון בבית הספר ידעה שיקרה משהו, כי לאנני תמיד קורה משהו, שום דבר אף פעם לא מסתדר לה, היא בדקה פעמיים, אם המערכת שלקחה היא של היום הנכון, שלא התבלבלה עם המדים של בית הספר, ושלא שחכה את ארוחת הצהרים שלה וכמובן שהסרוכים קשורים.
אנני יצאה בחשש מהבית לעבר העתיד שלה, היא לא ידעה שהיום הזה, הוא היום שישפיע על המשך גורלה.
אנני ראתה הרבה ילדים בחבורות גדולות מתקדמים לבית הספר, היא הייתה לבד, ואז כשהלכה על המדרכה העשוייה ממרצפות אפורות היא מעדה לפתע,, אבן אחת שלא הייתה במקומה הפילה את אנני ישר אל הרצפה, אנני עצמה עינייה וחיכתה למכה. זוג ידיים חמימות תפסו אותה, אנני הסתכלה למעלה, לא יודעת למה לצפות "אני כל כך מצטערת! זו אשמתי!" הצהירה לפני נער כבן גילה, הוא היה גבוהה ממנה בראש, שערו הבלונדיני-חום החולי גלש אל עינייו, הוא לבש את מדי בית הספר שלה, הם היו באותו בית הספר, אז בחנה אנני את פניו, היא מעולם לא ראתה פנים כה יפות, עיניו היו אפורות-כחולות, מעט נמשים על לחייו, גרמו לו להראות כאילו הוא מסמיק תמיד למרות הבעתו הקרה, ופיו הוורוד חיוור שהיה פתוח מעט בתהיה, אנני ידעה שהיא ברת מזל, בפעם הראשונה בחייה הצילו אותה, ועוד בחור יפה כמותו.
אנני הסמיקה וניסתה להתנער מאחיזתו של הנער יפה התואר "את תהיי בסדר?" הוא שאל אותה בדאגה, אנני הנהנה לחיוב מסמיקה מעט "כן לא שמתי לב לרגע, ולכן מעדתי, תודה שהצלת אותי מהנפילה…" היא אמרה לא מעיזה להביט בעיניו "את חדשה פה?" הוא שאל אותה מנסה לפתוח בשיחה, היא הנהנה לחיוב, הנער חייך אלייה "גם אני" היא הסתכלה עליו, הוא לא נראה מפוחד כמוה, והוא היה בטוח בעצמו, והוא היה נחמד אליה, אנני נהנתה בחברתו.
"אתה רוצה ש….נלך יחד לבית הספר?" שאלה אנני בחשש את הנער, הוא חייך אליה חיוך קורן "בשמחה!" הוא אמר, הם הלכו יחד בשתיקה במשך כמה דקות "דרך אגב איך קוראים לך?" שאל הנער "אנני" היא ענתה השקט "ואתה?" הוא חייך אליה "קוראים לי צ'רלס" הוא אמר, אנני חייכה אליו חיוך מבוייש "תגידי, לא אמורים ללבוש שתי גרבים באותו הצבע?" שאל אותה צ'רלס בפתאומיות "מה?" אנני לא הבינה על מה הוא דיבר "יש לך שתי גרבים שונות על הרגלים" אמר צ'רלס, אנני הסתכלה על רגלייה, ובאמת ראתה שתיי זוגות של גרבים בשני צבעים שונים עליה, הייתה לה הרגשה שדבר מעיין זה יקרה…
"אל תדאגי אני לא אומר לאף אחד, נסי לא לחשוב על כך הרבה" ניסה צ'רלס לעודד אותה, אניי הנהנה "בסדר".
אנני וצ'רלס הגיעו סוף כל סוף לבית הספר ועלו לחדר המזכירות לאחר כמה וכמה הכוונות על ידי כמה תלמידים משוטטים, הם גילו שהם לא נמצאים באותה הכיתה, אנני וצ'רלס התאכזבו מאוד.

כעבור שבוע
"אנני יש לי משהו מאוד חשוב שאני רוצה לומר לך, את רוצה שנלך יחד הביתה?" שאל צ'רלס את אנני, הפעם יכלה אנני לראות שבאמת הסמיק, מה שגרם גם לה להסמיק "ט…טוב…" גמגמה בקושי מרוב התרגשות "מעולה… אני אחכה לך בשער הראשי של הבניין, שעה שמונה!" אמר בעודו מתרחק מן המקום.
אנני התרגשה מאוד, מה היה הדבר עליו רצה צ'רלס לדבר איתה "אנני אני רואה שהענינים מתחממים בינך ובין צ'רלס!" הקניטה אותה קאטרין חברתה החדשה "הוא רק רוצה לדבר" התגוננה אנני "כשבן רוצה לדבר איתך בפרטיות זה אומר רק דבר אחד!" קבעה קאטרין "הוא הולך להתוודות על אהבתו כלפיך!" למרות שאנני לא הודתה בכך בפני חברתה היא רצתה מאוד שבזה יהיה מדובר, היא חיבבה את צ'רלס מאוד, לא, היא לא חיבבה אותו, היא אהבה אותו, הוא היה האהבה הראשונה שלה, כל פעם שראתה אותו היא הרגישה שמחה, כל פעם שהתקרבה אליו ליבה פעם כמו מטורף! אך היא לא יכלה לומר דבר, מה אם הוא לא אוהב אותה, עדיף להישאר עם הרגשות מאשר שהוא ידחה אותה, כך היא חשבה, כמה שהיא קיוותה שיציא לה חברות, שיומר לה כמה הוא אוהב אותה! כמה השתוקקה לכך!.
אנני חיכתה בסבלנות עד לתום הלימודים ויצאה מהכיתה בריצה, צ'רלס בטח כבר מחכה לה, היא רצה לשער, צ'רלס עדיין לא היה שם.
אנני ישבה שם וחיכתה לו, אך צ'רלס לא הגיע, אנני חיכתה לו במשך חצי שעה, ואז החליטה ללכת הביתה, זו הייתה הפעם הראשונה שהלכה לבדה הביתה מאז פגשה את צ'רלס, הם תמיד נפגשו שם ותמיד הלכו הביתה ביחד.
ואז אנני ראתה את צ'רלס, היא רצתה להתקרב אליו, לשאול אותו למה הוא לא חיכה לה בתום יום הלימודים, אבל אנני הבחינה בילדה נוספת לידו, הם דיברו וצחקו, ואז הבחורה הבחינה באנני, זו הייתה קאטרין, היא חייכה חיוך זדוני, הסתובבה אל צ'רלס ונשקה אותו בפה, ליבה של אנני נקרע מבפנים, היא רצה משם כמה שיותר מהר, מפחדת להסתכל לאחור.