אל תבכי, הוא כבר אבוד.

"אני לא מאמינה." אמרה ליאור, היום בבוקר נודע שחברתם התאבדה.
"אני לא מבינה למה." אמרה מאי בין יפחות בכי.
רק אני שתקתי בעוד חברי התאבלו, המילים שסבא אמא לי לפני שנים ניסו לגרום לי להרגיש טוב יותר.
"למה את שותקת? טוב לך שהיא מתה?" כעסה עלי אור.
"לא. אני חושבת." אמרתי והם קמו והתרחקו ממני בגועל.
ישבתי שם והבטתי בהם תופסים שולחן חדש, ממשיכים להעלות השערות ולדבר.
רק אני לא דיברתי, לא העלתי השערות.
חזרתי הביתה וקראתי את המכתב ששלחה לי.
מכתב אחד יחיד שבגללו אני היחידה שיכולה להבין לה היא התאבדה.
היא אהבה אותי, אני לא אהבתי אותה, היא פחדה שאתייחס אליה כמוזרה כי היא אוהבת בנות, לכן היא סיימה את הסבל שלה.
ועכשיו חשבתי שאולי כדי גם לי.
אבל עצרתי בי, יש נכדים שרק בתכנון ומחכים לחכמה דלי, ומגיע להם לקבל אותה.
חזרתי לבית הספר.