כשהמוות בא לבקר ראה בו חבר

עמדנו מעל המיטה של סבא שלי, אני, הורי ואחי הגדול.
אמא שלי בכתה, הדמעות שלה נפלו על גופתו הקרה של סבא שלי.
הבטתי בתמיהה בגופתו של האיש שהיה קרוב אלי יותר מכל במשך כמעט תשע שנים, הוא לימד אותי המון דברים, בלעדיו לא הייתי אוהבת לקרוא ספרים, לא הייתי מפחדת מאחריות, לא הייתי חזקה כל כך.
נזכרתי בשיחתנו האחרונה, הייתי בת שבע כשהתגלה על הסרטן ומאז פקדתי את מיטת חוליו בכל יום, אתמול הייתה החמרה במצבו והגעתי לבקר אותו במקום בית הספר
הוא חיבק אותי כמו בכל פעם ואז אמר לי שהוא עומד למות
"אל תגיד דברים כאלו!" נזפתי בו אבל ידעתי שהוא צודק, כמו תמיד.
"אל תנסי להיות אופטימית כשיש סרטן." הוא אמר ברצינות גמורה ואני הנהנתי והקשבתי להוראות שלו כשהתחיל לדבר וסיפר לי איך סבא שלו מת כשהיה אך ורק בן חמש.
ישבתי כל היום, מרותקת לכל מילה שלא הספיק להגיד בחייו לפני כן, הבטחתי לו שכאשר יהיו לי נכדים אסםר זאת גם להם.
"למה לא לילדים שלי?" שאלתי וקיבלתי תשובה שמעסיקה אותי עד היום: "ילדים נועדו בשביל לעצבן אותך, אין ילדים טובים. אבל נכדים טובים יש, את הנכדים צריך לחנך."
הוא אמר לי שעלי לנחם את אמי. הנהנתי ונשארתי איתו לכל הלילה.
"אמא." קראתי לה וחיבקתי אותה.
"הוא הלך." היא בגתה ואני הנהנתי.
"כשהמוות בא לבקר ראה בו חבר." אמרתי לה והפכתי את זה גם למוטו שלה.