זווית שונה פרק 1
"זה רק אני או שהמדרגות עקומות" שאלתי והסתכלתי על המדרגות בהבעה מוזרה. ניסיתי להטות את ראשי. המדרגות באמת נראו עקומות. "תיישרי את הראש מעין" אמרה שירי.
דנה נאנחה "תפסיקי להיות משוגעת מאי (קיצור למעין)". הרמתי את גבותיי בחוסר הבנה.
היי, אני מעין רייפר.
אני תלמידה לא משהו משהו אבל אני מסתדרת, אין לי הרבה חברים, ההורים שלי גרושים, החברה הכי טובה שלי הפכה לסנובית גמורה, אחותי הגדולה, מירה, עומדת להפוך לחשפנית כול רגע, אחי הגדול, ג'וש, עוד שנייה חוטף התקף לב מרוב סיגריות ואחי הקטן, קראש, הוא המלאך של הבית.
כן אני יודעת… השם שלו כול כך מוזר שזה מטריד, אבל אמא ואבא היו שיכורים וג'וש ראה קראש נבולה…
בכול אופן, קראש הוא ילד קטן, עושה שיעורים, שקט, מקובל, נחמד ובעיקר- אין לו בעיות קשב וריכוז.
לכול אחד במשפחה יש איזשהו ליקוי למידה או בעיית קשב. אצל אחותי זה בא לידי ביטוי בהחלטות השגויות ואי הסדר המוחלט, אצל אחי הגדול זה בא לידי ביטוי בעובדה שהוא לא יכול לשבת שקט ליותר משש עשרה שניות ואצלי… טוב לבסוף אתם תגלו.
"יש לך היום בלט נכון?" שאלה שירי. "כן…" נאנחתי. "אוף אני שונאת בלט!" אמרתי בעצבנות ו'נפלתי' על שירי. "נו רדי ממני מעין!" צעקה שירי. גיחכתי לעצמי, מרוצה. "מעין אולי תפסיקי להשטות?" ביקשה דנה. אוף היא כול כך קשוחה…
היא אף פעם לא משתחררת, או מרפה קצת. היא תמיד מוכנה, מאורגנת, נקייה, מסודרת ובעיקר מקפידה על לוחות זמנים.
אני אף פעם לא מגיעה בזמן. יכולים לומר לי לבוא ברבע לשבע ואני אבוא בשבע.
"אני חושבת שבלט זה הריקוד הכי יפה ומסודר שיש" אמרה דנה בחיוך קל. וואו… היא מחייכת. "את נשמעת כמו הפסיכולוג שלי…" נאנחתי.
דנה הזעיפה פנים והתקדמה לקבוצת בנות שנייה. "הייתי חייבת לומר את זה?" שאלה שירי. "מה?" שאלתי, לא מבינה. "מה כבר אמרתי? היא תמיד עוקצת אותי!".
שירי גלגלה את עיניה והלכה לדנה.
מה עשיתי הפעם? אני לא מבינה. אני השתלבתי כמו שהפסיכולוג שלי אמר. להשתלב בצחוקים וכאלה… באמת שאני לא מבינה. מה עשיתי?
הגעתי הביתה מצוברחת כרגיל. איכשהו תמיד הצלחתי להרגיז ולהרחיק ממני את שירי ודנה. לדעתי רינה ויפית הצליחו לשכנע אותן שאני פשוט מטומטמת שאסור להסתובב לידה. אז יש לי כמה בעיות שלא בשליטתי. אז מה? זה לא שביום אחד הם פשוט ייעלמו והבעיות לא הופכות אותי לבן אדם פחות טוב או שווה מאחרים.
פתחתי את דלת הברזל החורקת ונכנסתי לביתי. "היי אמא" אמרתי לאימי שטיגנה פסטה ברוטב עגבניות חריף במחבת הכתומה על הכיריים.
"היי חמודה איך עבר עליך היום?" שאלה. כמו תמיד שיקרתי. "היה בסדר גמור" אמרתי בחיוך. הייתי שחקנית טובה ולכן הייתי שקרנית טובה.
לא אהבתי לשקר לאמא, אבל אין לי לב לומר לה שלא אוהבים אותי בבית הספר. שאפילו שירי ודנה כבר לא אוהבות אותי ובקרוב לא יהיו לי חברים והכול בגלל שיש לי לקות.
אין לי מספיק כוחות לשמוע את אמא אומרת בקול עצוב "אז בואי נעבור לבית אחר ולבית ספר אחר".
לראות את מירה תופסת ברשתה בחורים נוספים, לראות את ג'וש נזרק מבתי ספר ומדביק אחרים במחלת הסיגריות שלו, ולראות את קראש מביט בי בלגלוג. כאילו שאני שווה פחות ממנו. שהוא יותר טוב ממני ויותר חכם ממני כי לקח לי יותר זמן לזכור את לוח הכפל, והוא זכר אותו עוד לפני כיתה א'.
נמאס לי מהמבטים החודרים האלה שאומרים לי שאני אוויר מבוזבז. שאני כלום ואני אבודה. חסרת תקווה.
אז ביום שהוא הגיע והרצה לנו בצחוקים ואהבה, שמחתי. בפעם הראשונה שמחתי ולשם שינוי חשבתי שאולי כמו שקיבלו אותו באהבה יקבלו אותי. לחברה. קיוויתי ואני עדיין מקווה.
ואולי יום אחד, זה ייתגשם…
תגובות (3)
זה נשמע ממש יפה ומעניין, תמשיכי ^-^
נשמע רעיון מעניין תמשיכיי :)
תמשיכי