השורדים – פרק עשרים ושלוש: מסע

"אתה בטוח שזה בסדר?" קסאיי שאלה אותי שוב, בפעם האלף לפחות. ידיה הרועדות נוגעות בתחבושת סביב הפצע שלי, היא לא הייתה בטוחה בעצמה. אבל הגיע הזמן, כך אמרה אפילו המרפאת שסייעה לי. הנהנתי אליה וניסיתי לחייך. אני לא יודע איך בדיוק לדבר איתה, או עם אנשים אחרים. אבל קסאיי אומרת שהחיוך שלי יפה, וכשאני מחייך גם היא מחייכת, אז אני מנסה לחייך יותר. קסאיי אומרת שיש לי גומה. אף פעם לא שמתי לב, אני מניח שמעולם לא אמרו לי. או שלא הקשבתי. הגומה שלי ממוקמת בצד הימיני של הפנים, אני זוכר את זה בגלל שכשקסאיי מנשקת אותי היא מלטפת את הפנים שלי, ודוקרת את הגומה. בהתחלה חשבתי שזה קצת משונה. אבל למדתי לאהוב את זה.
קסאיי עצמה עין אחת בחשש וביד רועדת ולא בטוחה היא פתחה באיטיות את הקשר של התחבושת שלי, בקושי נושמת. בהחלטה של רגע הנחתי את ידי על ידה, וסייעתי לה להסיר את התחבושת. היא מפחדת לפגוע בי מאז שנפגעתי, נדמה שהיא כמעט שומרת מגע. חוץ מהנשיקות, כמובן. היא החברה הראשונה שהייתה לי. אני מחשיב אותה כשהחברה שלי, למרות שלא סיכמנו את זה… לא יודע, זה פשוט מרגיש ככה. היא מדהימה. אכפת לה, והיא היחידה שאני יכול לדבר איתה בלי לעשות משהו לא נכון. זה לא שאין לי טעויות, פשוט לא אכפת לה. לאחרים כן. הם בדרך כלל בוהים בי במבט המזועזע הזה, כאילו רצחתי מישהו. זה למה הפסקתי לגשת לאנשים. אבל היא שונה. לא אכפת לה שאני לא מסוגל לדבר נכון, שאני מעדיף חיות. אבל אני לא כנה איתה. לא סיפרתי לה על העבר שלי… רק על זה שגרתי במשפחות אומנות ובמוסד. לא על מה שעשיתי. לא על הרצח… אני זוכר את הרגע כל כך טוב, למרות שהייתי צעיר. האקדח שרעד בידי… כל מה שחשתי היה כעס, ושנאה. שנאה בוערת. אין טעם בלחשוב על זה.
לאט ובזהירות, קסאיי מסירה שכבה אחר שכבה מהחזה שלי, ומקלפת את הפלסטרים והתחבושות מידי. אני הופך יותר מדי מודע לעצמי, למגע שלה בגופי ולעובדה שאני ללא חולצה. כשהיא סיימה היא נשפה אוויר החוצה וחייכה אליי.
"סוף – סוף." היא אמרה בהקלה. "אין זכר לפצעים שלך, חוץ מהצלקת הזאת."
הנהנתי שוב. "בריא כמו שור." הסכמתי איתה וחייכתי.
היא התקרבה אליי, עיניה הכחולות חצי עצומות. שערה השחור והחלק נפל על פניה וסביב צווארה, וגבה היה מקומר. עדיין מחייך, משכתי אותה אליי בתנופה עדינה והצמדתי את שפתיה לשפתי לרגע ארוך וענוג. היא סירבה לנתק את הנשיקה, וכרכה את זרועותיה סביב גופי החשוף. העברתי את אצבעותיי בשערה השחור והרך, והיא נצמדה אליי בתגובה. אני רק רוצה שהיא תישאר. היא היחידה כאן, היחידה שאני מסוגל לדבר איתה, בלי שהיא תברח. בלי שהיא תבקר אותי, ותגיד לי שאני לא נכון, לא בסדר. נמאס לי מכל האחרים, נמאס לי מהאנושות כולה. אני שונא בני אדם. חוץ ממנה. היא… כמו שאמרתי. שונה. אם היא תעזוב אותי. אני אצטרך לחזור ליער. אחיה רק עם החיות והצמחים, שלא יכולים לשפוט אותי לרעה.
קול פתיחת הריצ'רץ' של האוהל הוא זה שהפריד בנינו. בחוסר חשק הבטתי באנדרו שסימן לנו לקום בסלידה רגילה. אנדרו לא מחבב אותנו. אני לא יודע למה בכלל הוא פונה אלינו מלכתחילה.
קסאיי נשענה אחורה ונאנחה. "מה קרה אנדרו?" היא שאלה את הנער.
הוא נראה לא מרוצה, בדיוק כמוהו. "אנחנו מתחילים לזוז."
קסאיי נראתה מעוניינת. "מתפצלים שוב?" היא שאלה בחשש, וחייכה כשאנדרו הניד בראשו לשלילה ויצא מהאוהל.
"את מוכנה למסע ארוך ללא מנוחה או עצירות?" שאלתי אותה, דוחס לתוך התיק שלי כמה חפצים סוררים.
היא גיחכה. "רק אם אני איתך."

דייגו היה כל כך נחוש שנגיע לכפר במהירות, שהוא הכריח אותנו לרוץ כמה קילומטרים. בקושי שרדתי את האימון הארוך והמייגע הזה, ריצה היא הספורט השנוא עליי ביותר. הוא התנהג כמו מורה לספורט, המורים השנואים עליי ביותר לאחר מורי מדעים ופיזיקה, ופשוט התחיל לצעוק: "קדימה, אתם מסוגלים!" ו- "רק עוד קצת, תמשיכו לרוץ!" הרגשתי כאילו אני במבחן ריצה, כמו בבית הספר. זיכרונות רעים שכאלה… למה אני לא שוכח פשוט?
המשכנו לנוע קדימה כגל חזק ומהיר של שורדים, צועדים במהירות רבה יותר, כבר לא מודעים לזמן שעובר. השמש שינתה את מקומה בשמיים, והמשיכה לקפוח מעלינו, להכתים את חולצותינו בזיעה נוראית. למזלי עדיין חשתי רענן מהמנוחה שלנו ליד האגם. דייגו צודק, מנוחה היא תמיד דבר טוב. למרות שככול שאנחנו ממשיכים, אני רק מתגעגע לרגעים בהם אני וקסאיי שחינו באגם, רחוק מהשאר. לא חשבתי שזה אפשרי שהיא תהיה יפה כל כך, כשהשקיעה מנצנצת על המים וגופה רטוב לחלוטין. אבל לא אכפת לי איפה היא, או כמה מדהים היא נראית. כשהיא איתי, אני לא צריך אף אחד אחר.
כאילו קרא את מחשבותיי, סטייטבורן הסתובב בין רגליי וילל בעגמומיות משונה. חייכתי אל החתול האהוב עליי, שעקב אחריי מאז שמצאתי אותו ביער, והרמתי אותו בזרועותיי. חתולים. כאלה חיות אציליות. רוב החתולים מלאי גאווה, אך לא סטייטבורן. הוא מיוחד. הוא משונה, בדיוק כמוני. יש אנשים שמייחלים שחיות יוכלו לדבר. אבל אני לא חושב שזה יעזור לי. אם חיות יוכלו לדבר, אולי הן יחשבו שאני לא שותף מספיק טוב לשיחה. ויעזבו אותי גם הן. אבל לא סטייטבורן. הוא ידיד נפש, או… חתול נפש. הוא יעקוב אחריי, גם אם אלך אל קצה העולם.

הגעתי למסקנה המדהימה, שאני מתעב את דייגו. אחרי ריצה ארוכה והליכה מהירה שנמשכה הרבה יותר מדי זמן, אחרי כמה ניסיונות התאבדות בגלל שבכל צעד אני מרגיש את רגליי מתמוטטות, ועם כל פסיעה נדמה שליבי מאיץ ועומד להתפוצץ, אחרי כמה התמוטטויות עצבים ודמעות מאמץ, הבנתי שדייגו הוא האחד שאני יכול להאשים בקלות. לכן, אני שונא אותו. נשימותיי כבדות ותכופות, אך אני ממשיך ללכת קדימה, דוחף את עצמי עוד ועוד, מבין שהשמש כמעט נמוגה באופק השמיים המנצנצים והצבועים באדום – ורדרד, ובקרוב נוכל לנוח, לישון, ולנוח. אחרי יום ארוך ומתיש שכזה, אני לא בטוח אם מישהו יתנדב למשמורת לילה. אני בכלל לא בטוח שדייגו יצליח להישאר ער בעצמו.
"אתה שורד?" קסאיי שאלה אותי בין התנשפויות קשות ומייגעות.
הנהנתי אליה, משתדל לחייך למרות ההרגשה הנוראית שבגופי, ושרירי הכואבים.
"זה נגמר בקרוב," היא אמרה, ניצוץ של תקווה בעיניה הכחולות, למרות שלא הייתי בטוח אם היא מנסה לנחם אותי, או אותה. המשכתי להנהן, מנסה להמשיך לצעוד באותו מרץ צעיר שעכשיו נדמה רחוק כל כך, קשה להשגה ללא הרצון.
הרגע בו דייגו עצר את השיירה, נדמה היה כרגע המאושר ביותר שחוויתי בכל חיי התמימים. אפילו הוא, כשהסיר את תיק המסע מגבו, נראה כאיש השמח והעליז ביותר שפגשתי.
"אנחנו עוצרים כאן." הוא אמר, ומיד לאחר דבריו מלאי הרגש סבב של אנחות תודה והערכה, ואיתן מלמולים והמולה של נוחות. הייתי כל כך חסר כוח, שפשוט צנחתי על האדמה היבשה, מכריח את סטייטבורן לקפוץ מידי ביללות בהלה ואת קסאיי להתיישב בצידי, באותה נימה של וויתור ותשישות.
"שתדעו," הזהיר דייגו בהבעת פנים אפלה ומרוצה, "עם בוא השחר אנו חוזרים אל אותו מסע מפרך. כדאי שתתרגלו, מכיוון שזה לא היה היום הקשה ביותר שיבוא. עם בוא הקרב ומלחמה, המאמץ יתגבר." הייתי לוקח את האזהרה של דייגו ברצינות יתר, אם לא הייתי עסוק כל כך בלהרפות את שרירי, ולשכב על האדמה בחוסר כוחות.
"יופי… כל הכבוד!" אמר דייגו, מנסה להראות כמו מנהיג הגון לאחר שהעביר אותנו דרך הזמן השנוא ביותר שיכולנו לדמיין. "שתדעו, שנותר הרבה פחות מרחק בנינו לבין בלו והצוות שלה. דרך אגב, מי שומר איתי בלילה?" הדממה שהשתררה מיד הפתיעה אפילו אותי. רק יללות הרוח, והיללות של סטייטבורן נשמעו, אך אני מיד כיסיתי את פיו עם כף ידי, שדייגו לא יעז להביט לכיווני. אני צריך שינה.
סוניגו הרים את ידו, המתנדב היחידי מהקבוצה הענקית והמגוונת, ודייגו הנהן אליו, מודה לו.