״ניצחת איתי הכוללל״ – פרק שני ((:

"היי, גברת? הכול בסדר?" שאלתי בעדינות בזמן שהאישה התפרקה לי מול העיניים. פעם ראשונה שיוצא לי לראות בן אדם במצב כ"כ… שביר, כואב, והכי עצוב ? שהוא נגרם בגללי, בגלל השם שלי..
"ליטל, לבת שלי קראו ליטל" האישה אמרה והתיישבה על הספה, בוכה בהיסטריה. 'קראו', בעבר. זה אומר שהבת שלה מתה. "ליטל שלי, ליטל ביטון.." האישה לחשה, בקושי הצלחתי לשמוע את השם.
"אמ.. אנ..אני מצטערת.." אין לו מושג מה אומרים במצבים כאלה !! "אני.. אני כבר ינקה את זה" נשמתי עמוק, לעצור את הדמעות שעלו לי מלראות אותה ככה, והתחלתי לאסוף את כל הסוכר עם המטאטא.
כשסיימתי פתאום צלצל לי הפלאפון – "כשאחר יסתנוור, מהאור שבענייך.." זאת אמא. בסדר, היא תתמודד. סיננתי אותה והשיר נפסק. זה אחד השירים שאני הכי אוהבת, כי .. טוב, אין לי סיבה מיוחדת למה אני אוהבת את השיר הזה, הוא פשוט מרגיש לי נכון. מבינים ?
"אני.. אני.. פשוט היא.. זה קרה לה לפני לא הרבה זמן, זה עוד טרי" היא אמרה, לא ברור אם לי או לה, "ממש סליחה שאני ככה, בואי, אני יביא לך את הסוכר" היא אמרה וניגבה את הדמעות, קמה להביא לי סוכר מהמטבח.

–

"אמאל'ה" ירין אמרה, "היא אשכרה התחילה לבכות?" היא הוספיה והמשיכה לאכול את הסנביץ שלה.
"ממש, בהיסטריה.. היא אמרה לי שגם לבת שלה קראו ליטל" אמרתי בעצב. גל קלט וחיבק אותי.
"קטנה, בואי לגל" הוא אמר ומחץ אותי בחיבוק שלו. גיחכתי והחזרתי לו חיבוק.
"ליטל מה?" שאלה ירין בזמן שאני וגל שכבנו מחובקים.
"ביטון, ליטל ביטון" אמרתי בביטחון. אחרי שיצאתי מהבית שלהם, בשביל להיות בטוחה, גם הסתכלתי על השלט שהיה על הדלת – 'משפחת ביטון'.
ירין הנהנה והרימה את הפלאפון שלה "הנה.. גוגל.. לי..טל ב..יטון. חפש" היא חיכתה בערך דקה.
"ליטל ביטון בפייסבוק, ליטל ביטון מקושרים, ליטל ביטון לאב מי.. נו זה לא רציני, יש אלף כאלה!" היא אמרה בתסכול ונאנחה.
"חפשי ז"ל או משהו כזה.." גל אמר לה.
היא הנהנה וכתבה איזה משהו. היא התעסקה קצת בפלאפון ופתאום העניים שלה נפערו בהלם.
"ליטל ביטון, זאת החיילת שנפטרה בפיגוע שהייה לפני חודש" היא אמרה.
"ווי, שלא נדע.." גלגל מלמל. אני עדיין הייתי בשוק.
אני אשכרה הזכרתי לה את הבת שלה, שנפטרה. אני מרגישה פשוט נורא.