…Baby Doll פרק 5

פרק חמישי – לכודה.

ליקקתי את שפתיי ונעלתי אותן כששמתי לב עד כמה יבש הפה שלי היה. לא יכולתי לדבר, בטח שלא למחות על המעשים של הארי. כף היד שלי עדיין הייתה נעולה בתוך אחיזתו החזקה כשהגענו אל דלת חדר שינה.
כעסתי על עצמי שהייתי טיפשה והאמנתי לעצמי שאני עוד אוכל לחזור הביתה, זה מטומטם. הם שילמו כל כך הרבה כסף לריצ'רד ולמשפחה שלי בשביל לקבל אותי, הם לא ישחררו אותי כל כך מהר ובכזאת קלות.
הנשימות שלי התגברו עם כל שנייה מורטת עצבים שעברה. כשהדלת נפתחה, הארי דחף אותי בכוח אל תוך החדר לפני שטרק את הדלת אחריו. אפשר לומר בוודאות שהוא לא נרגע מהכעס שלו, אפילו לא טיפה. גבותיו היו נמוכות ומחוברות והוא סוף סוף שחרר אותי מאחיזתו, עיניו סורקות את החדר.
הוא חפר בתוך כיסי הג'ינס שלו לפני שהלך אל שולחן הכתיבה. מפתחות המכונית נתפסו ונזרקו ברשרוש על השולחן. ליבי קפץ כשהארי החזיר את מבטו אליי שוב.

הבנתי עד כמה הוא היה קרוב אליי רק כשהרגשתי את נשימותיו החמות על המצח שלי. "תורידי את השמלה שלך". הארי דרש, קולו קשוח. בלעתי רוק בלחץ, לא מצליחה למלמל חצי מילה. מה לא בסדר איתי? זה אחד מהרגעים שבהם אני צריכה לקחת אחריות על עצמי ולעמוד על שלי. להילחם בו.
אבל אני לא נלחמתי, לא התנגדתי. לא יכולתי. מישהו ניצל אותי, השתמש בי, ואני לא עשיתי שום דבר כדי לעצור את זה.

"את מעצבנת אותי" מלמל.

אף פעם לא נחשפתי למשהו כזה… נתעב. כמו שאמא שלי הייתה מתארת את זה.
סקס אף פעם לא עלה בשיחות שלנו בבית ואני לא ידעתי שום דבר על זה. אבל כן לימדו אותי שזה היה משהו מלוכלך ומגעיל, אבל זה הכל. הייתי מודעת רק לקטע הביולוגי של כל זה, כמו שמלמדים את כולם בכיתה ז'. למדתי שזה משהו גופני שהגוף שלנו צריך. אבל כל המחשבה על זה הפחידה אותי עד מוות.

"את כזאת פאקינג מסובכת." הוא קילל בצעקה, מזעזע אותי. מצאתי את עצמי משותקת מפחד למולו.

"תסתכלי עליי" ידיי נתפסו בשלו, גורמות ליבבה חלושה לברוח מפי "אמרתי, תסתכלי עליי".

עשיתי מה שהוא ביקש, מפחדת מידי שלא לעשות כבקשתו עכשיו. הרמתי את עיניי באיטיות אליו, מסתכלת אל תוך עיניו. זה היה קשה לזהות מה הצבע שלהם בגלל הצל שהטילו עצמות הגבות שלו עליהן. "למה אף אחד לא מקשיב לי? למה!".

אצבעותיי החלו להתכווץ בחוסר שליטה. תוי הפנים של הארי החלו להתרכך כשהוא בחן אותי בזהירות. אחיזתו על ידיי השתחררה ועיניו עברו עליהן שוב ושוב, אך הוא לא שחרר את אחיזתו.
הוא היה מופתע מהרעידות של ידיי ואצבעותיי, מבולבל. שפתיו נפרדו כשהוא תכנן לומר משהו, אך במקום הוא שתק ושחרר את ידיי לגמרי.

הוקל לי כשהוא לקח כמה צעדים לאחור, מתרחק ממני. הוא הסתכל לצדדים וידו עלתה אל העורף שלו, משפשפת אותו בכוח. פלטתי אנחה חלשה, רגועה מכך שהוא ממשיך להתרחק ממני.

שתי ידיו נלחצו כנגד שולחן הכתיבה כשהוא בהה במראה שלמולו. ניסיתי להישאר עד כמה שיותר בשקט בלי לזוז ממקומי, מפחדת שתשומת ליבו של הארי תחזור אליי אם אני אשמיע צליל או אזוז.

הוא הסתער אל מחוץ לדלת, דואג לטרוק אחריו את הדלת. מעולם לא הרגשתי כזאת הקלה.

לא ידעתי למה בדיוק הוא עזב, אבל ידעתי שכל מה שקרה עכשיו הייתה רק ההתחלה. לא יכולתי לצפות כלום. כל מה שהייתי צריכה היה לשמור על עצמי, לא לתת לעצמי ליפול ככה שוב.

חיכיתי עוד כמה דקות בחדר לפני שפתחתי חריץ קטן בדלת. הצצתי דרכו כדי לראות אם השטח היה פנוי. הארי לא היה בשום מקום, אז הרשיתי לעצמי לצאת החוצה. צעדתי לאורך המסדרון בצעדים קטנים, בזהירות.

__

"הו, אני רגילה לזה" גברת בריפן אמרה בין משיכות האף והיבבות שלה. היא טפחה על לחייה ועיניה עם מפית, מנסה לייבש את הדעמות. "עכשיו עד יודעת עד כמה קשה להתמודד איתו".

"עם אבא שמפנק אותו ככה, בלי סוף, זה לא מפתיע. דיי צפוי אפילו" אמרתי, יושבת ליד האישה הבוכייה על המיטה שלי. "אולי כדאי שתלכי לנוח, גברת בריפן. תשכחי מכל העניין. אם הוא מספיק מנומס והגון הוא יבוא לבקש ממך סליחה".

היא שחררה צחקוק. "טליה, הילד הזה לעולם לא מצטער בפני אף אחד. אבל את צודקת, אני אלך למיטה ישר אחרי שאני אגמור לשטוף את הכלים. אני כל כך שמחה שמחר אני חוזרת הביתה".

"את חוזרת הביתה מחר?"

"אני חוזרת הביתה לכל סוף שבוע" היא הסבירה "אוי, שכחתי שאסור לי לספר לך על זה".

זזתי במיטתי בלחץ כשחשבתי על מה שהיא הרגע אמרה. אם היא הולכת הביתה, אני הולכת להישאר לגמרי לבד עם הארי כל הסוף שבוע. רעדתי מהמחשבה על מה שמצפה לי. למה היא לא יכלה לספר לי את זה מוקדם יותר?

כשגברת בריפן יצאה מהחדר שלי, מצאתי את עצמי לגמרי אבודה. לכודה. ולבד.

חיטטתי בתיק שג'קי הביא לי והחלפתי לסוודר וטרנינג, מנסה להשאיר את החדשות הרעות בקצה ראשי, להתעלם מהן ולהדחיק אותן. שמתי לב שגברת בריפן השאירה את המטפחת הקטנה שלה על המיטה.
הנחתי אותה על שידת הלילה לפני שפיזרתי את שיערי, התלתלים הכהים נופלים על כתפיי בזמן שהכנתי את עצמי לשינה.

משכתי את השמיכה מהמיטה שרק עכשיו גברת בריפן סידרה כשנשמעה דפיקה על הדלת ושיתקה אותי. אבל זאת בטח רק גברת בריפן באה לקחת את המטפחת שלה שהיא השאירה פה. מבלי לחשוב יותר מידי פתחתי את דלת החדר.

התחרטתי על זה בשנייה שזה קרה. עמדתי קפואה לגמרי מול הארי.

האינסטינקט הראשון שלי היה לסגור את הדלת, מה שאני באמת התכוונתי לעשות, אבל הארי תפס אותה ופתח אותה שוב במהירות, הכוח שלו מתגבר על שלי. "תקשיבי," זה נשמע כמו פקודה "לגבי… מקודם," הסטתי את מבטי ממנו, עיניי זזות באיטיות מסביב לחדר. "אני הייתי עצבני כי… אהה… טוב, אני הייתי פשוט…" הוא עצר לרגע, לשונו מחליקה על שפתיו ומרטיבה אותן. "תיראי, אני לא רוצה שתפחדי ממני. ואני… מצטער. אני יצאתי סוג של" הוא חיפש את המילה המתאימה "מניאק".

"אוקי" אמרתי בשקט.

"ורק רציתי להודיע לך שאני לא אסבול זרים שנכנסים לבית שלי. אני יודע שמישהו היה כאן. ואם אני אתפוס כאן מישהו, העניינים לא הולכים להיגמר יפה".