(…Baby Doll) זה לא מה שכולם חושבים… פרק 4

פרק רביעי – איום.

הרגשתי הקלה כשהארי יצא לקולג' ונשארתי לבד בבית עם גברת בריפן. עשיתי כמיטב יכולתי להתרחק ממנו הבוקר והעסקתי את עצמי בלי הפסקה במטבח, עוזרת למנקה לשטוף את הכלים.
בכלל לא היה אכפת לו ממני בכל אופן למרות שיכולתי להרגיש את המבטים החטופים שלו עליי מידי פעם, אבל הם בטח היו מסקרנות ולא מתשוקה.
אני יודעת שנפגשנו רק הבוקר, זאת אומרת, באופן רשמי, ובקושי דיברנו אבל היה סיכוי גדול שהארי פשוט לא נמשך אליי… מה שלדעתי זה דבר נפלא. כל מה שרציתי עכשיו זה שהוא ימשיך להתעלם ממני.
בנים כמוהו מן הסתם נמשכים לבלונדיניות עם עיניים כחולות שיוצאות לברים ולמסיבות.

כן, מר. ריצ'רד. עשית בחירה מדהימה. חה.

אחר הצהריים טיילתי סביב האחוזה, רואה אותה בפעם הראשונה באור יום שנכנס דרך הוילונות הארוכים והכבדים שהיו מוסטים עכשיו. שמתי לב שהתקרה הייתה נורא גבוהה כשעליתי באחד משני גרמי המדרגות המסולסלים שניצבו אחד מול השני לקומה השנייה. קשה להאמין שהמקום הזה שייך רק לאדם אחד. הלכתי בזהירות על רצפת הקרמיקה במסדרון הארוך שהיה מקושט בכל מיני תמונות וציורים ממוסגרים, אבל כולם היו חסרי צבע ותפלים. או שאני פשוט לא יודעת איך להעריך אומנות.

חשבתי שזה נורא מוזר שאין אפילו תמונה משפחתית אחת תלויה על הקיר עד שהגעתי לקצה המסדרון. על הקיר היה תלוי דיוקן של שני אנשים. מסיבה כלשהי הרגשתי דחף להסתכל על התמונה יותר מקרוב. זה היה דיוקן של אישה עם שיער בצבע כהה, יפייפיה לטעמי, וילד קטן שישב בחיקה.
למרות שלילד הקטן היה שיער חלק בתספורת קערה, הוא היה דומה להארי. אז הנחתי שהאישה בתמונה היא אמא שלו. זה לא נראה כאילו הם ציפו לתמונה כי החיוכים שלהם היו קטנים ותמימים. ולמרות שרק שניהם היו בתמונה, זה היה דיוקן משפחתי יפייפה.

"טליה!" קפצתי כששמעתי את גברת בריפן קוראת לי. התרחקתי מהתמונה ועשיתי את דרכי חזרה במסדרונות.
הבית היה כל כך גדול שהתקשיתי לזכור מאיפה באתי, איזו פנייה לקחתי. "טליה!" היא קראה שוב, קולה רועד.

"אני באה!"צעקתי בחזרה, סוף סוף מגיעה אל המדרגות.

רצתי במדרגות אל גברת בריפן שהסתכלה מחוץ לחלון בסלון. ידיה היו על פיה כשהיא הסתובבה לכיווני. "יש ילד בחוץ, הוא קורא לך בלי הפסקה".
הזזתי את הוילונות מעט הצידה וראיתי את אח שלי שם. מה לעזאזל הוא עושה פה?

הוא התחיל לקפוץ ולנופף ברגע שהבחין בי. "זה אח שלי" אמרתי לגברת בריפן, משאירה אותה לעמוד בסלון מופתעת בזמן שרצתי אל דלת הכניסה. ג'קי קפץ עליי בחיבוק ברגע שהדלת נפתחה. "מה אתה עושה פה?" נלחצתי, דוחפת אותו ממני קלות ואחזתי בכתפיו. "אתה יכול להיות בצרות אם ריצ'רד יגלה. איך מצאת אותי בכלל?" הצצתי מאחורי כתפו, מקווה לראות איזשהו כלי תחבורה. "אל תגיד לי שהלכת את כל הדרך לכאן!".

"נסעתי במונית, ליה! אולי תפסיקי לדאוג?" הוא ענה, מחייך אליי בחמימות. "מה את לובשת?" צחק, משועשע משמלת הוינטג' הארוכה שלבשתי. זה הדבר הצנוע היחיד שהיה בתוך תיק הספורט הסגול שקיבלתי.

"לא מצחיק, ג'קי. עכשיו אתה מוכן לספר לי מה אתה עושה פה?" התעקשתי, משלבת את ידיי.

הוא הוריד את תיק הגב שסחב על כתפיו והגיש לי אותו. "בגדים בשבילך. אמא ידעה שמשהו כזה יקרה".
לקחתי את הילקוט הקרוע ממנו, דיי מאוכזבת שאמא שלי לא באה ביחד איתו לכאן. התגעגעתי אליה כל כך. אבל ידעתי שריצ'רד יתעצבן ויעשה להם בעיות אם הוא יגלה על הפגישה הזאת. זה גם ככה היה מסוכן שג'קי כאן, ריצ'רד יכול לצוץ בכל רגע.

"תודה, ג'קי" בלגנתי את שיערותיו בין אצבעותיי "אבל אתה חייב ללכת עכשיו".

"מתי את חוזרת הביתה, ליה?"

"בקרוב, אני מקווה. אני לא חושבת שהאנשים פה אוהבים אותי כל כך. יש לי הרגשה שהם פשוט ישלחו אותי בחזרה הביתה" הסברתי.

"את אה… הם לא הכריחו אותך…"

"לא!" עניתי במהירות "אל תדאג. איך אמא?".

"התחילו לה כאבים בחזה מאז שעזבת. היא עדיין מחלימה מהם, בגלל זה היא לא יכלה לבוא איתי. אבל היא אומרת שהיא תהיה בסדר" הוא אמר, קצות נעלי הסניקרס החדשות שלו מחליקות קדימה ואחורה על הקרמיקה בכניסה לבית, ידיו משולבות מאחורי גבו.

"אוי לא.." קולי נשבר "תטפל בה, ג'קי".

"אני אטפל בה. את בטוחה שאת תחזרי הביתה בקרוב?".

"בטוחה כמעט במאה אחוז" חייכתי.

"דארן בא לבקר אותנו עוד כמה ימים" הוא הודיע לי, פניו מאירות מאושר. "הוא ממש רותח לגבי כל הסיפור הזה, הוא נשמע נורא כועס בטלפון"

"יופי. זה טוב".

דארן היה עוד מישהו חוץ מאמא שלי שרציתי לראות. אם הוא היה אצלנו בלילה שבו ריצ'רד הגיע, יכול להיות שדברים היו נגמרים אחרת. הוא היה קשוח וידעתי שהוא יעשה הכל כדי להגן עליי. סמכתי עליו שידאג למשפחה שלי.

"תרצה להיכנס לשתות משהו?" גברת בריפן הציעה.

"לא תודה, אני-"

ג'קי נקטע כששמענו רעש של מנוע מכונית מתקרבת. הוא העביר אליי מבט מודאג, אישוניו גדלים מפחד כשנשארתי קפואה במקומי, לא יודעת מה לעשות. "ל-לך ג'קי, עכשיו!" דחפתי אותו.

"ביי ליה" הוא מלמל לפני שנעלם במהירות מאחורי כמה עצים. זה היה מסוכן ומפחיד, אבל הוא ילד טוב וחכם ואני בטוחה שהוא יצליח למצוא דרך לחזור הביתה.

רעש של טריקת דלת מכונית נשמע כשסגרתי את דלת הכניסה. מיהרתי לרוץ אל תוך הבית, מנסה להשתלב בסביבה ולהעמיד פנים ששום דבר לא קרה. גברת בריפן הביטה בי בזמן שאספתי את התלתלים שלי לקוקו גבוה והסתובבתי בסלון, לא בטוחה איפה אני אמורה להיות. לקחתי נשימה עמוקה כשדלת הכניסה נפתחה. הרגשתי את הדופק שלי עולה כשראיתי את הארי נכנס לאחוזה, ידיו מאוגרפות והוא החזיק בהן כמה דפים מקופלים.
גבותיו נטו למטה ובעיניים שלו השתקפות של אש. דלת הכניסה סבלה עוד התעללות אלימה כשהוא טרק אותה בכוח. הוא נכנס אל האחוזה, עיניו הכהות מביטות מסביב.

"זאת הפעם השלישית! פאקינג פעם שלישית!" אמר בארסיות, אצבעותיו רצות בשיערו.

"אני בטוחה שאתה תצליח במבחן הבא" גברת בריפן אמרה.

"לא יהיה מבחן הבא. אני פורש!" הוא ירה בחזרה.

"לא צריך לפרוש, אני בטוחה-"

פחד הציף אותי כשהנער האלים זרק את הדפים שבידו על האישה המסכנה. היא התנשפה בכבדות והחיוך התמידי שהיה על פניה התחלף במצוקה.

אצבעותיי החלו לרעוד כשהארי הסתובב להסתכל עליי, עיניו המאיימות שורפות בי חורים. הרגשתי גוש בגרון כשהוא תפס בידי ומשך אותי בכוח לכיוון המדרגות, כל ניסיון שלי להתנגד לו נכשל.