…Baby Doll פרק 3

פרק שלישי – פחד.

ביליתי את הבוקר שלי שקועה בערמת פנקייקים במייפל סירופ. הרבה זמן לא אכלתי ארוחת בוקר גדולה ומשביעה ואני הולכת להוציא את המיטב מהסיטואציה הזאת. ארוחות בוקר כאלה הן באמת הטבה.

"תרצי עוד תה, ליה?" גברת בריפן שאלה אותי בזמן שצפתה בי זוללת את כל האוכל שעל הצלחת שלי.

ניגבתי את שפתיי עם מפית. "רק עוד קצת".

שפתיה הדקות נמתחו לחיוך בזמן שהיא מזגה עוד קצת מהמשקה החם אל תוך הכוס שלי, בפעם השלישית הבוקר. "אם את אוהבת את הפנקייקים האלה אני יכולה להכין אותם שוב מחר בבוקר".

"תודה רבה, גברת בריפן".

"אין שום בעיה. איך ישנת אתמול בלילה?".

"לא יכולתי להרדם". ביליתי את כל הלילה בחדר האורחים, זזה מצד לצד מתחת לשמיכות. המיטה הייתה נוחה, יוקרתית אפילו, אבל הפחד הזה עמוק בתוכי לא אפשר לי לישון. שיניתי תנוחות ומיקומים בניסיון נואש להרחיק את המחשבות והחששות ממה שעתיד לבוא בימים הקרובים. היה לי דימיון פרוע, זה משהו שאני מאוד אוהבת בעצמי, אבל באותו הלילה רק ייחלתי שהוא יעלם, שאני לא אחשוב, לא אדמיין.

"את מתכננת לחזור לבית הספר יום אחד?" גברת בריפן שאלה. דיברנו כל הבוקר וסיפרתי לה המון על עצמי, אבל היא עדיין רצתה לדעת עוד. אבל זה לא הפריע לי לספר לה על עצמי, היא הייתה אישה נחמדה שבסך הכל רצתה מישהו לדבר איתו.

"אני אשמח, אבל אני לא חושבת שאני אוכל…" השבתי, מערבבת את התה שלי עם כפית במעגלים. "דרך אגב,"

"כן?"

"הנער הזה…" העברתי את מבטי אל עבר דלת המטבח "למה שאבא שלו יקנה לו… בייבי דול?"
ריצ'רד רק סיפר לי שקרים כדי להפחיד אותי. לא שזה פחות מפחיד עכשיו, אבל הייתי צריכה לדעת שהוא יעשה דבר כזה, לא הייתי צריכה להאמין לו.
גברת בריפן ואני דיברנו הרמון זמן אבל אף אחת מאיתנו לא הזכירה את הילד שישן שינה עמוקה על הספה בסלון. אני לא בטוחה אם פחדתי לשאול עליו או שפשוט ניסיתי להדחיק את זה לפינה מרוחקת בקצה ראשי. אולי שניהם, אבל הסקרנות אכלה אותי והייתי חייבת לשאול.

"קוראים לו הארי." היא מלמלה, מסבירה. "והוא… הממ.. הוא מתעסק עם הרבה בנות, אבל אף אחת מהן אף פעם לא נשארת להמון זמן ואני לא חושבת שאבא שלו כל כך אוהב את זה. אה, וזאת גם סוג של מסורת משפחתית שלהם ש…" היא כחכחה בגרונה "הם שוכבים עם בתולה לפני שהם מגיעים לגיל עשרים. אל תשאלי אותי לגבי המסורת הזאת, אני באמת לא יודעת שום דבר עליה. זאת סוג של אמונה במשפחה שלהם". שפתיי נפרדו בזמן שחיפשתי תגובה, אבל שום מילה לא יצאה. "אמא שלו מתה כשהוא היה בן שלוש-עשרה. הוא הפך למי שהוא עכשיו בערך בגיל הזה. אני נמצאת עם המשפחה שלו כבר המון זמן בשביל לדעת שאמא שלו הייתה האישה הכי קרובה אליו, הכי חשובה לו, והמוות שלה השפיע עליו מאוד. יש לו בעיות אמון, הוא לא סומך בקלות על אנשים ו-"

"גברת בריפן!" הקול הגברי שנשמע ברחבי הבית אתמול נשמע שוב, מפריע לשיחה שלנו.

"באה!" היא השיבה לפני שפנתה אליי שוב, לועסת את שפתה התחתונה. "אני חושבת שאמרתי יותר מידי" לחשה לפני שדידתה אל מחוץ למטבח.

אספתי את שיערי במהירות בגומייה. כשהקולות התקרבו אל עבר המטבח, האינסטינקט הראשון שלי היה להתחבא. קמתי מהכסא בזמן שאצבעותיי תפסו במכפלות השמלה שעליי, מנסה להוריד אותה כמו שיותר למטה כיוון שהגיעה רק עד לברכיי. ראשי הסתובב לכל הכיוונים בניסיון לחפש מחסה כשדלת ההזזה בכניסה למטבח נפתחה, חושפת את הנער המוזנח והמלוכלך שראיתי אתמול בלילה. שיערו עדיין היה פרוע בבלאגן והחולצה שלו לא הייתה מכופתרת, חושפת חלקים מאוסף הקעקועים שלו.
הוא שפשף את עיניו לפני שהן פגשו את מבטי, אבל זה נגמר באותה המהירות שזה התחיל, השפלתי את מבטי אל הרצפה. "מי זאת?" הוא שאל לבסוף.

גברת בריפן מיהרה לעמוד לידי, מניחה את ידיה על כתפיי. "זאת טליה. אני בטוחה שאבא שלך סיפר לך עליה".

"זאת… הבחורה?" הרים גבה.

"כן"

"היא לא נראית כמו אחת מהן" הוא דיבר עליי כאילו בכלל לא הייתי בחדר. "בת כמה היא בכלל?"

"קדימה, תספרי לו יקירה"

"א-אני בת שבע עשרה" עניתי, לא מרימה אליו את ראשי.
אף פעם לא הייתי טובה בלדבר עם אנשים וזה תמיד היה לי קשה לשמור על קשר עין רציף עם זרים. זה היה בגלל חוסר הביטחון שלי, תכונה שאבא שלי ניסה למנוע ממני לפני שנפטר. ממש לפני שהוא מת, אני הבטחתי לו שאני אעמוד על עצמי ואשמור על עצמי, שאני לא אתן לאף אחד לנצל אותי.
אבל תראו אותי עכשיו, אני בדיוק בסיטואציה ההפוכה ממה שהוא רצה שאני אהיה.

הארי התיישב על השיש וגברת בריפן שאלה אותו מה הוא רוצה לאכול לארוחת בוקר. העיניים שלי סרקו את החדר במהירות בזמן שחיפשתי משהו להסתכל עליו, אבל זה היה קשה כשהרגשתי זוג עיניים אחרות נעוצות בי.
למרות שלא הסתכלתי עליו, יכולה להרגיש את הארי צופה בי. בחורה תמיד תדע, תמיד מרגישה. לא יכולתי לדמיין לעצמי מה בטח עובר בראש שלו עכשיו.

אם היה לי מספיק אומץ, הייתי בורחת ממש עכשיו. אבל אין לי. הרגשתי כמו גור קטן שרק עכשיו למד ללכת והוא מתרחק באיטיות מהנוחיות והחום של אמא שלו ומתקדם אל היער הגדול והלא ידוע שלפניו. הדימוי של היער היה נוראי; המקומות הלא מוכרים, הרעשים והריחות החדשים והדחף הזה פשוט לברוח ולהתחבא.