השקט שלפני הסערה 2 – פרק 27

לאחר כמה דקות הגענו אל הבית המפואר. גררתי את עצמי אחרי סת', מתנחמת בעובדה שהוא יהיה שם איתי. כאב הבטן התגבר מעט כאשר חשבתי על זה שאצטרך להתמודד מול מאט, לאחר חודש שלם שבו לא התראינו.
"שלום!" קרא סת' אל החלל הריק כביכול, כאילו הוא בין בית.
"סת'!" קרא ג'יימס, סוגר אחריו את דלת חדר עבודתו. בצעדים מהירים הוא ניגש אלינו, חיוך מזמין על פניו. כשעיניו פגשו בי חיוכו התרחב.
"לואיז! הרבה זמן לא התראינו."
"היי, ג'יימס." אמרתי נבוכה.
"אני מניח שבאתם לבדיקה. בואו אחרי." אמר בחביבות ועלה למעלה. עלינו יחד איתו, מבולבלים ביותר. הכול התבהר כשראינו את החדר שג'יימס הוביל אותנו אליו. הוא הפך אותו למרפאה פרטית, קטנה אך יעילה ביותר.
"בואי, שבי." אמר והצביע על כיסא הטיפולים.
הנדתי בראשי ואמרתי: "אני לא מוכנה להיפרד מסת'." ידעתי שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה שצריכה את אבא לידה, אבל רק בגלל אני פה, אני צריכה לידי.
"אוקיי…" ג'יימס הצביע על שני כיסאות בצד החדר והתיישבנו.
"מה קרה, לואיז? מה כואב לך?"
"הבטן. היום בבוקר הקאתי וגם עכשיו, לפני שבאנו. ו… חוץ מזה, אכלתי גזר וחמאת בוטנים. זה כאילו הייתה בי תשוקה בלתי מוסברת ל… מאכלים האלו, שידעתי שאם לא אספק את הרצון הזה, משהו רע יקרה."
"והבוקר כואבת לך הבטן?" שאל בזמן ששרבט כמה דברים על ניירות.
"כן. זה… זה כמו סכין כזאת, שחותכת אותי מבפנים. בבוקר זה ממש כאב אבל הכאב ירד קצת בצהריים."
"ואיפה בדיוק כואב?"
"פה." הנחתי את ידי על הבטן התחתונה, קצת מתחת לטבור.
"כאילו, באזור הרחם." מלמל בהרהור.
"כן." אמר סת' במקומי. חייכתי אליו מעט ולחצתי את ידו, שיירגע.
"אני יכול לבדוק אותך?" שאל ג'יימס ומבלי לחכות לתשובה קם והצביע על כיסא הטיפולים. בלית ברירה התיישבתי על הכיסא וג'יימס הוציא מכשיר מאחד הארונות שתוך שניות זיהיתי: אולטרה סאונד.
"אממ… ג'יימס? אני לא חושבת שאני בהריון." אמרתי מבוישת.
"אני יודע, אבל שווה לבדוק. התסמינים שלך מזכירים מאוד תסמינים של הריון. אבל אל תדאגו, אני אישית חושב שאת לא בהריון, במיוחד מכיוון שאת ערפדה אבל כמו שאמרתי: שווה לנסות." בזמן שדיבר הכין את המכונה והתכונן למרוח על בטני את הג'לי הירוק.
"טוב, אני מתחיל. את מוכנה?" ג'יימס לקח את המכשיר בידו והכין אותו. הנהנתי, בטוחה בג'יימס טועה ואין לי שום תינוק בבטן.
לאט לאט ג'יימס החל לחפש בבטני את התינוק הנכסף. על הטלוויזיה הקטנה שמחוברת למכשיר ראו רק את חלל בטני המטושטש. לאחר כמה דקות וויתר ג'יימס על חיפושיו והוריד את המכשיר מבטני.
"נו? יש תינוק." שאל סת' בתקווה. ידעתי שאפילו אזכור קטן לתינוק גורם לו להתרגש ולרצות עוד יותר תינוק משלו. תינוק משלנו.
"לא, כנראה שלא." ג'יימס כיבה את המכשיר וניקה את בטני.
"אז… מה יש לי?" שאלתי בחשש.
"כנראה שתית דם של חיה חולה. אל תדאגי, זה יעבור." הרגיע אותי.
שלושתנו ירדנו למטה. אני וסת' צחקנו על דאגתו המיותרת. הרגשתי קלילה ושמחה, מאושרת מכך שהתעלומה על כאב בטן שלי נפתרה. אך תחושת האושר נעלמה במהירות כי עיניי פגשו את מאט ולזלי אשר שוחחו בסלון. כאשר מאט ראה אותי הוא חייך בשמחה. סת' כרך את ידי סביב כתפי, כאומר שאני איתו.
"היי, סת'." אמרה לזלי בקול מתפנק, מתעלמת מנוכחותי בחדר לחלוטין.
"היי." אמר ביובש ונישק את ראשי, מסמן לה שאנחנו זוג.
"מה קורה, לואיז? התגעגעתי." אמר מאט בשרמנטיות. אוך! כמה לא סבלתי אותו!
"באמת? כי אני לא." ציננתי את התלהבותו.
מאט התקדם אליי וסת' עבר למצב תוקפנות. הוא לא היה מוכן שהחלאה הזו ייגע בי.
"סת', תירגע." החזקתי את זרועו של סת', מחזיקה אותו קרוב אלי.
"לא יכול." התנגד והשתחרר מידיי.
"הוא לא עשה כלום. הוא סתם בא אלינו." ניסיתי להניע אותו מתוקפנותו.
"אני יודע מה הוא באמת רוצה. הוא רוצה אותך." אמר בארסיות.
"אתה באמת חושב שאני רוצה להיות איתי?" אמרתי בציניות.
"אני יודע שאת לא רוצה להיות איתו, אבל הוא רוצה להיות איתך." עורו רתח ובער, פחדתי שהוא יתרגז ובשניות יהפוך לזאב.
"היי, זה לא אשמתי שהיא אוהבת אותי." אמר מאט ומשך בכתפיו.
"חתיכת…" סינן סת' קללות עסיסיות משפתיו. לפתע, בלי שום אזהרה, מאט משך אותי מסת' ונישק אותי בגסות. מכיוון שמאט היה כל כך מהיר וחזק, זה היה נראה כאילו ניגשתי לנשק אותו.
"תעזוב את חברה שלי!" צעק סת' ומשך אותי חזרה אליו. נצמדתי מפוחדת ופגועה אל סת'. הרגשתי כאילו מאט פלש אל הפרטיות שלי. כאילו אני שייכת לו.
ברגע שסת' שמע את מחשבותיי, חומו עלה בכמה וכמה מעלות. הוא היה אדום מכעס וידעתי שבקרוב יגיע הרגע שינקוט פעולה. הרגע הזה לא איחר לבוא ובתוך כמה שניות, מרוב כעס עצום וטינה, סת' שלח את כף ידו וסטר בחזקה על לחיו של מאט.
כולנו נשארנו המומים. סת' היה קר כקרח, כאילו זה הדבר הכי נורמלי שבעולם. מאט היה המום מעוצמת המכה ובכעס רב דחף את סת'. סת' התרגז ונתקל בכל כוחו במאט עד שגופו הועף בחזקה אל הקיר ורסיסי בטון ומלט נפלו מהתקרה על ראשו הבלונדיני.
"אתה הולך למות!" צרח מאט בזעם והם התחילו להתגושש. הקירות רעדו מעוצמת המכות שהועפו שם. לא יכולתי לסבול את העובדה שמאט יכול לפגוע בסת' שלי. ניגשתי אל שני הגופות המתגוששים בכאב, מדי פעם נשמעה שבירה של עצם מגופו של סת' או סדק בעור הגרניט של מאט.
"תפסיקו! די! תספיקו כבר!" צרחתי וניסיתי להפריד בין חיות הפרא ללא הצלחה.
לפתע, בלי לשים לב בכלל, ידו החזקה של מאט הועפה לכיוון בטני. הכאב היה יותר מדי חזק. זה היה כאילו… כאילו העולם נגמר. לא ראיתי כלום מרוב כאב. מעוצמת המכה הועפתי אחורה על גבי והתקפלתי בכאב. אוויר לא נכנס או יצא מריאותיי מרוב ההלם. הדבר היחיד שעוד החזיק אותי בהכרה היה קולו המגן של סת' וידיו אשר תמכו בי.
"לואיז? לואיז, את בסדר?" שאל בדאגה שהכאיבה לי בלב.
"לא… יכולה… לנשום…." מלמלתי בקושי, מתפתלת מרוב כאבים.
"לואיז. לואיז, תירגעי. פשוט תירגעי. תנסי לנשום עמוק ולהירגע." סת' ניסה לעזור לי ללא הצלחה. רציתי להגיד לו שיביא לי כוס מים או משהו אבל פי לא נשמע לי. במקום זה אמרתי לו את זה בראשי.
"כו… כוס מים? זה כל מה שאתה רוצה, יפה שלי?" שאל ברכות. לפתע קלטתי. אני אוכל לתקשר עם סת' דרך המחשבות!
"ג'יימס, תביא לה כוס מים." ביקש סת' מבלי להסתכל עליו. במהירות ידו של ג'יימס הביאה לי כוס מים קרירה. סת' הרים את ראשי בעדינות מהרצפה והשקה אותי. לגמתי לגימות קטנות, לא מעמיסה על הבטן. הכאבים קצת התעמעמו אבל זה עדיין הרגיש כמו סכין שחותכת לי את העור ומאיימת לצאת החוצה מבטני, לחרוך את עורי עד מוות.
"אל תחשבי ככה." מלמל סת' בדאגה, ממשיך להשקות אותי כאילו המים הם התרופה למכה.
סימנתי לו בידי שאני לא רוצה יותר לשתות והוא הניח את הכוס על הרצפה. אני עייפה, חשבתי כשחצי מראשי נתון לכאבים.
"את רוצה לישון, יפה שלי?" שאל והרים אותי על ידיו. הוא הניח אותי על הספה והתיישב על שולחן הקפה מולי.
"לא… תשב לידי." מלמלתי מנומנמת. סת' חייך בהקלה כששמע את קולי השקט והתיישב על ידי. הנחתי את ראשי על ברכיו, נאנקת מרוב כאבים.
ליטופיו המרגיעים של סת' וקצב פעימות לבו הם אלו שגרמו לי לאט לאט לשקוע לשינה עמוקה.