הקעקוע פרק 5

~מבטה של אמה~
ישבתי על מיטתי והבטתי בחלון. ליטפתי את קעקועי בדאגה.
אלכס עדיין לא התקשר.
הוא הדאיג אותי עם האיש הזה אתמול…..
נשמע דפיקה בדלת.
"אלכס?" התעוררתי ממחשבותיי בתקוות שאולי הוא חזר.
"אמה?" אמרה אמי ונכנסה לחדר. "הכל בסדר? את לא יצאת מהחדר מהבוקר!"
נאנחתי באכזבה.
"לא…. הכל בסדר, פשוט… אלכס מדאיג אותי לאחרונה…" אמרתי וקמתי מהמיטה הנוחה.
"אוי, אמה…." אמא התקרבה אליי והעבירה יד בשערי הגלי.
"הכל בסדר… את צריכה לצאת מהחדר. תסתובבי קצת. אולי בפארק? את צריכה לשאוף קצת אוויר צח"
משום מה ידעתי שאמא לא תוותר בקלות כזו.
"טוב…" מלמלתי בחוסר רצון.
"יופי…" היא אמרה ויצאה מהחדר.
לבשתי חולצה כחולה, ג'ינס כחול כהה ונעליים כחולות. ויצאתי מביתי לכיוון הפארק.
הוצאתי מכיסי את הטלפון שלי וניסיתי להתקשר לאלכס.
"היי, זה אלכס. מצטער שאני לא יכול לענות. תשאירו הודעה ואני אחזור אליכם!" נשמעה ההודעה המוקלטת של אלכס כמו בכל הפעמים האחרונות שהתקשרתי אליו.
ניתקתי את השיחה והחזרתי את הטלפון לכיסי.
"איפה אתה, אלכס?" מלמלתי לעצמי.
מכוניות רבות חנו בשולי הכביש, בכיוון הפארק הומה האדם.
טוב, אולי לא כדאי שאני אלך לפארק… הבטתי בשמחה במכוניות הרבות אשר נתנו לי סיבה לוותר על הטיול המאוס.
מבטי נעצר כאשר ראיתי את המכונית..
המכונית הלבנה שלקחה את אלכס אתמול.
עיניי נפקחו בבהלה. התקרבתי בשקט ובזהירות אל המכונית. נזהרתי שלא יראו אותי.
"…כן, בוס. הוא מצא אחת מהן…" נשמע קולו של העובד הסוציאלי או מה שהוא לא יהיה.
"ומה עם הנערה?" קולות גנחו מהטלפון שלו. התקרבתי ככל שיכולתי כדי לנסות לשמוע מה הוא אומר.
"הנערה של אלכס? היא לא חושדת בדבר…" הוא אמר בלגלוג כבר וצחק.
גופי רעד. אימה הציפה אותי.
"יופי, וויל. זה צריך להישאר ככה. תיתנו לי עדכון עליה!" האיש אשר דיבר מתוך הטלפון צעק עליו וניתק.
מה הם רוצים ממני?!
הלכתי אחורנית בשקט, בעוד שאני משתדלת להתכופף, אחרת וויל יראה אותי.
ירדתי מטווח ראייתו וברחתי לכיוון ביתי.
……………………………………………………………………………………………
~מבטה של קטלין~
"אז….." עצרתי מול בית קטן וצנוע. "הנה הבית שלי!" אמרתי בשמחה ובגאווה והצבעתי עליו.
זה היה בית קטן בעל קירות לבנים. מסביבו היה שטח גדול במיוחד מלא דשא אשר כוסה בשכבה צחה ורכה של שלג לבן. בצד הבית נחה נדנדה לבנה וקטנה. העצים הגדולים עמדו ערומים- ללא העלים הירוקים והמוכרים.
בצד הבית נחה מכוניתה האפורה של אימי שכוסתה כמו כל דבר באזור בשכבה צחה של שלג.
"זה הבית שלי….."
אופק התקרב אליי ושם את ידו על כתפי.
"בית יפה…"
הרמתי את גבותיי בשביעות רצון וחייכתי. "נו? בוא ניכנס!"
אופק הסתכל בדאגה אחורה ובחן את האזור, אבל לא שמתי לב. רצתי אל כיוון הדלת.
התחושה המשכרת של הבית החם והבטוח עיוורה אותי.
פתחתי את דלת העץ הגדולה וסימנתי לאופק להיכנס.
כל האורות בבית דלקו ברוב עוצמת כוחם, האח הקטנה חיממה את כל הבית.
אבל…. איפה אמא?
"אמא….?" בחנתי את הסביבה בעוד שנכנסתי וגופי ספג את החום המשכר. אופק נכנס מעט אחרי.
"מ-מ-מ-מותק…" קולה של אימי הנשמע מחדר השינה שלה היה חלש ורועד.
"א-א-אני פה…. אני צריכה את ע-עזרתך…."
לכמה רגעים הייתה דממה. הבטתי באופק, והוא הסתכל עליי בדאגה.
"חכה פה, טוב?" הבטתי באופק. "אני הולכת לראות מה קורה."
התחלתי ללכת במסדרון לעבר חדרי השינה. ידו של אופק תפסה את ידי.
הסתובבתי לעברו. הוא הניד את ראשו בדאגה. "משהו כאן לא מרגיש לי טוב…" הוא לחש לי.
גלגלתי את עיניי בבוז. "נו! תירגע כבר! הכל בסדר, זו אמא שלי!"
"את יכולה להקשיב לרגע?!" הוא כבר כמעט וצעק עליי. עיניו הראו את כעסו. "משהו לא בסדר כאן…"
עזבתי את ידו בכעס. "אם אתה כל כך מודאג, בוא איתי ואני אראה לך שהכל בסדר!"
מבטו השתנה במהירות למבט אימה. הוא נרתע מעט אחורנית והניד בראשו.
"טוב! אז תלך!" שחררתי את כל כעסתי עליו. אופק הביט בי בכעס ויצא מהבית בעוד שהוא טורק את הדלת בחוזקה.
"לא צריך אותו…" לחשתי לעצמי במרירות ורצתי לחדר השינה.
"אמא, סליחה שלקח לי הרבה זמן פשוט-" הבטתי באמי באימה. היא הייתה קשורה לכיסא והסתכלה עליי בעיניים דומעות.
הוא צדק…
"אני מצטערת, קטלין.." היא לחשה.
"לא…. אופ-!" יד תפסה את פי ומשכה אותי אל הקיר. התנגשתי באיש גבוה ושרירי. הוא תפס את ידיי במהירות. נעתי בפחד והמשכתי לצרוח.
לא יכולתי לזוז.
הוא התקרב אל אוזני.
"אז….. איפה הנער?!"