השקט שלפני הסערה 2 – 26

למחרת בבוקר, סת' קם בחיוך שעיניי הזהובות נצצו לקראתו.
"בוקר טוב." אמרתי במתיקות, חיוך מאושר על פניי.
"בוקר מעולה, יפה שלי." אמר ונישק את מצחי הקריר.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי, מהרהרת בכמה טעיתי לפני המעשה, בכמה פספסתי.
"אני מרגיש… מאושר. מה איתך?" הוא ליטף בעדינות את שערי. הנחתי את ראשי על חזהו אך לפתע תקפה אותי בחילה.
"לא… לא כל כך טוב, למען האמת…" אמרתי בכאב.
"מה קרה? מה כואב לך?" שאל מודאג.
"הבטן." אמרתי וכאב חד פילח את גופי. התקפלתי בכאב והעלים אשר שכבתי עליהם רשרשו. סת' עבר למצב ישיבה ותמך בגבי.
"לואיז! את בסדר?" הוא דאג למוות והכאב בבטני גבר וגבר.
"לא… זה ממש כואב…" מלמלתי והרגשתי כאילו סכין חותכת אותי מבפנים.
"אבל את ערפדה! את… שום דבר לא אמור לכאוב לך!" זעק בחוסר הבנה.
"סת', תביא לי דלי ומהר. אני חושבת שאני הולכת להקיא…" סת' קם מהאדמה ורץ לביתו. תוך כמה שניות הוא חזר עם דלי כחול בידו. הרגשתי כאילו הכול עולה לי לגרון ו… הקאתי. הקאתי את נשמתי לתוך הדלי למרות שטכנית, לא הייתי מסוגלת.
לאחר ההקאות הבלתי אפשריות בעליל שבהן סת' הסתכל עלי מודאג ביותר, הרמתי את ראשי מהדלי כשסחרחורת איומה תוקפת את ראשי וגורמת לי לראות את סת' פעמיים.
"לואיז? את… את בסדר?" שאל וחיבק אותי, מאמץ את גופי אליו. הנחתי את ראשי על כתפו, מתרפקת על מגעו החם כאילו היה התרופה בשבילי.
"כן, עכשיו כן." כרכתי את ידיי סביב מותניו ונאנחתי בעייפות.
"בטוחה?" שאל בחיוך מודאג.
"כן… רק סחרחורת קטנה." אמרתי בשקט. הוא ליטף את ראשי והרגיע אותי בזמזום שיר לא מוכר לאוזני. לאט לאט, ברוגע ובשלווה, קרה דבר לא יאומן: נרדמתי.

לאחר שעתיים, התעוררתי. כבר הייתי בחדר של סת', לבושה בחולצה גדולה שלו שהריח של גופו דבק בה. זה היה כמו כותונת גדולה עם הריח האהוב עלי. הסרתי את השמיכה מעלי וקמתי בצעדים קטנים, מתגנבת אל המטבח, מחפשת את ריחו של סת'. קולו הגיע לאוזני והתווסף אליו גם קולם של טומי ולולה. חששתי להיכנס לשם. למזלי, סת' ראה אותי וחיוך גדול ומאושר נפרס על פניו. הוא אמר בשובבות שובת לב: "בוקר טוב, היפהפייה נרדמת."
חייכתי בביישנות, נבוכה מנוכחותם של לולה וטומי. אמרתי בשקט, מבוישת עד מוות: "בוקר טוב."
סת' התקדם אליי וחיבק אותי בחזקה. חיבקתי אותו בעדינות, מבולבלת מהחיבה אשר הפגין מול אחותו וטומי.
הוא לחש לי ברכות: "את כל כך יפה כשאת ישנה. ממש… מלאך."
"אני צריכה לדבר איתך." אמרתי בקול רם, רומזת ללולה וטומי שייתנו לנו קצת פרטיות.
לולה קלטה את דבריי ולקחה אותי בידיה, מבטיחה לו שילכו לים.
"מה קרה?" שאל כשעזב אותי ולגם מהקפה שלו.
"אני… אני חושבת שאני נשארת."
"מה זאת אומרת?"
"זוכר שאמרנו שאחרי… הניסיון, אחרי שנעשה את זה, אז… נעשה פסק זמן?"
"כן…"
"אז אין פסק זמן. אני נשארת פה, איתך." אמרתי בביטחון יציב.
"למה התחרטת? לא שאני רוצה שתלכי." מיהר להוסיף.
"אני… אני לא יודעת."
"אני יודע. אחרי ש… עשינו את זה, את הבנת שאת לא צריכה להתגעגע אלי וכל זה, כי את כבר איתי."
"כנראה. אתה מכיר אותי כל כך טוב." אמרתי ונישקתי אותו. טעם הקפה צרב את שפתי.
"גם, ו… אני יכול לקרוא את המחשבות שלך." אמר והדביק את שפתיו אל שפתיי ברכות חזקה.
"את יודעת… הייתי רוצה לעשות עוד ניסיון." אמר כשהוא מנשק ברעבתנות את צווארי.
"סת'…" אמרתי בקול מאיים והרחקתי אותו ממני.
"מה? אסור לי לחגוג את האהבה שלי?" היתמם ומשך אותי ממותניי.
"כן, אבל… כואבת לי הבטן." אמרתי בקול מתפנק והנחתי את ידיי על חזהו הרחב, מסתכלת על עיניו בחיוך קטן.
"דרך אגב כאב בטן, דיברתי עם ג'יימס והוא רוצה לבדוק אותך."
"מתי?"
"עוד בערך… שעה."
"בבית שלו." בחן את תגובתי בעיניו החומות, מכווץ אותן מעט בחשש.
"אין סיכוי." אמרתי במהירות והתנתקתי מחיבוקו.
"הוא צריך לבדוק אותך." ניסה לשכנע אותי.
"מאט יהיה שם. ויותר גרוע, לזלי תהיה שם."
"לא אכפת לי. אני רוצה שהוא יבדוק אותך." התעקש.
"אני לא הולכת." קבעתי עובדה. התיישבתי באנחה על הספה והדלקתי את הטלוויזיה. ניסיתי להתעלם מכאב הבטן אך הוא שב וחזר.
"אני יודע שאת מנסה להסתיר את הכאב." אמר והתיישב לידי. בטלוויזיה הופיע איזה שף מדופלם שהכין ארוחה לחבריו בתוכנית. לפתע חשק מוזר התעורר בי. רציתי לאכול. אוכל של בני אדם. ומה שעוד יותר מוזר זה שרציתי לאכול חמאת בוטנים ו… גזר.
"את מה?! זהו, אנחנו הולכים לג'יימס!" קרא סת' וניסה למשוך אותי לעמידה, אך אני ישבתי כמו סלע על הספה, מפנטזת על גזר וחמאת בוטנים.
"נו… סת', תביא לי גזר וחמאת בוטנים… בבקשה…" התחננתי אליו בעיניי הגדולות. הוא נאנח עמוקות והלך בצעדים רועשים אל המקרר. בתנועות איטיות הוציא חמאת בוטנים וכפית, כדי שגם הוא יוכל לאכול אותה, וגזר חתוך. הוא שם את הגזרים בצלחת ולקח אותם אליי יחד עם החמאה. כמו ילד שחייב צעצוע יקר, לקחתי את החמאה ואת הגזרים. מבלי לחשוב בכלל לקחתי גזר, טבלתי אותו בחמאה, ואכלתי ברעבתנות.
"את חתיכת ערפדה מוזרה." מלמל סת' והתיישב לצדי. הוא לקח את הכפית והתחיל לאכול את החמאה, כשלפעמים אני מפריעה ל עם הגזרים שלי.
אחרי בערך הגזר החמישי התחלתי להרגיש את הבחילה עולה במעלה בטני.
"אני אביא את הדלי." אמר סת' באדישות, כאילו זה דבר בשגרה. הוא קם מהספה ובמהירות הביא לי את הדלי הכחול. בתוך שניות ספורות התחלתי להקיא, מנגבת מדי פעם את פי ומרגישה את ידו של סת' על גבי, תומכת ומעודדת. הפעם לא הקאתי הרבה ובמהרה כל העניין נגמר.
"זהו?" שאל כשקולות ההקאה הסתיימו. הוא עדיין בלס את חמאת הבוטנים באדישות.
"כן, נראה לי." מלמלתי כשראשי מתפוצץ מרוב כאב.
"רוצה מים?" שאל בדאגה.
"כן…" סת' רץ להביא לי כוח מים כשבדרך נופלות לו כמה טיפות מהמהירות. בלגימה אחת שתיתי את הכול, הרגשת בחילה אוחזת בבטני.
"את בסדר?" שאל כשהוא שם את המעיל שלו על כתפיו.
"כן."
"אז בואי, הולכים לג'יימס." הוא הלך לחדרו ובתוך כמה שניות חזר עם בגדים בשבילי.
"אני לא הולכת, סת'."
"כן, את כן. את חייבת להיבדק. בשבילי, לא בשבילך. באיזשהו שלב אני אתחיל להתחרפן מכל ההקאות האלו, ואת לא רוצה את זה, נכון?" בלית ברירה לקחתי את הבגדים, רוטנת ומקללת, והלכתי לשירותים. תוך דקה יצאתי מהם עם ג'ינס שחור וחולצה אפורה עם הדפס חמוד. סת' שרק כדי להחמיא לי ומלמל: "יש לי חברה חתיכה."
גלגלתי עיניים ולקחתי את ידו. הוא גיחך ונישק את לחיי קלות, לפייס אותי. רצנו ביחד, ידינו שלובות אחת בשנייה, אל ביתו של ג'יימס, אל הבית הקודם שלי.