מקובל וחנונית..איך לעזאזל? עונה 2-פרק 5

בפרק הקודם:
"אני מצטער" הוא אמר שוב פעם,והפעם עם קול הרבה יותר חלש.
"זה בסדר" אמרתי ונישקתי לו את היד.
הוא החזיר את הראש למצבו הקודם,ועצם את העיניים.

פרק 5:
כשהגענו לבית החולים לקחו אותי על אלונקה אחת עם גלגלים ואת בן,לקחו את שנינו לאותו החדר,אבל עם ווילון אמצע,שאותו הם סגרו.
שמעתי כמה רופאים מהצד של בן,שמדברים ומטפלים בו.
ואצלי היה את אותו הרופא שדיבר איתי באמבולנס.
"תגידי,לא חשדת בכלום?" הוא שאל,כשהזריק לי זריקה שתרדים את המקום.
"לא..האמת שלא ממש..למה?" שאלתי.
"לא יודע,אם אני הייתי במקומך,הייתי חושד.." הוא אמר.
"אתה יודע..בחיים לא יצא לי לדבר עם רופא בבית חולים..אבל אני קצת מפחדת" אמרתי לו כשבהיתי בתקרה.
"ממה?" הוא שאך וגיחך.
"לא יודעת,אני מפחדת שהמשטרה תגיד לי שהם לא מצאו את ההורים שלי.." אמרתי לו.
"מה קרה להם?" הוא שאל כשהמשיך לתפור את הפצע.
"עם התרסקו בתאונת מטוס לפני הרבה זמן" אמרתי..
הוא היה נראה בן 20,עם שיער שחור ועיניים כחולות..זה השילוב הכי יפה עד ה-י-ו-ם-!!
"יש לך עיניים יפות" אמרתי לו וחייכתי..
"חח תודה..אסור להתחיל עם רופאים..סליחה..אחים" הוא אמר וגיחך,שוב.
"מתי אתה מסיים?" שאלתי אותו.
"לא יודע,כשנסיים" הוא אמר והוסיף,
"אז את ו..בן..אתם יחד?" הוא שאל.
"כן למה?" אמרתי בשאלה שוב.
"שאלתי." הוא אמר.
אחרי כמה דקות הוא הודיע בגאווה "סיימתי"
והביא לי חולצה ומכנס נורמליים שאלבש.
"תודה" אמרתי והוא חייך,ויצא מהחדר.
הרופאים של בן עדיין לא יצאו.
התלבשתי במכנס והחולצה שהביאו לי,הם היו גדולים עליי בבערך שתי מידות,וזה היה נראה חמוד,חיפשתי בתיק שאחד השוטרים הביא לי מאוטו אולי שמתי שם גבריים ליתר ביטחון.
ישששש,ידעתי ששמתי,הם היו גרביים חמימות כאלו,לקחתי את האייפון שגם הוא היה בתיק,ונכנסתי לפייסבוק,אחד האתרים שהכי הזנחתי לאחרונה.
"היי,טוב..אז אני ובן בבית חולים..סוג של שיקום
אחרי מה שקרה לנו..בלי רחמים,
נקווה שנחזור לעצמו בקרוב..אוהבים את כולם,
ואני ימסור לו ד'ש XX" רשמתי..רציתי לשלוח את זה,במיוחד כדי שהחברים המטרידנים של בן יירדו לו מהווריד.
אז שלחתי.
לא-מושכת-תשומת-♥!
ראיתי שהרופאים פותחים את הווילון של בן,הוא היה נראה מאוד..מחריד..בכל מובן המילה.
רגל שבורה,מיליוני חבלות ופצעים.
הוא היה ער.
קמתי אליו אחרי שהרופאים יצאו,והוא הסתכל עליי.
התחלתי לבכות,וחיבקתי אותו.
"אני מצטערת שחטפת בגללי מכות" אמרתי לו כשהייתי בתוך הידיים שלו.
"זה בסדר" הוא אמר חלשלוש.
"לא זה לא" אמרתי לו.
"אל תעזי להצטער..אני אמור להצטער..על זה שלא חשבתי לפני מה הם יכולים לעשות לך,ולמדתי לקח חשוב לחיים" הוא אמר וקירב אותי לפנים שלו.
"ומה הוא?" שאלתי.
"לא יודע..אבל מה שבטוח..לא לשלוח אותך לראיונות בחיים" הוא אמר וחייך,ואחרי זה נישק אותי בעדינות,יותר נכון,אני נישקתי אותו בעדינות שלא ייכאב לו.
"תראי לי מה קרה לך" הוא אמר לי.
הרמתי את החולצה טיפה ואז התחרטתי.
"לא..לא עכשיו" אמרתי לו,הוא הסתכל עליי עם העיניים המושלמות שלו,והסתכלתי עליו בחזרה,הרגשתי את היד שלו על הבטן שלי,הוא הרים את החולצה ולא נגעתי בו..לא זזתי..קפאתי במקום.
הוא ראה את החתך וזה היה באמת נראה נורא.
הוא משך אותי לחיבוק,והוא ליטף את השיער שלי.
"אל תדאג לי.תדאג קודם לעצמך" אמרתי לו בקול ילדותי וקטן.
"אם הייתי אגואיסט הייתי דואג לעצמי ברגעים האלו,אבל אני אוהב אותך ואני יעשה הכל כדי שתרגישי הכי טוב" הוא אמר וחייך חיוך ממזרי,החיוך הזה מזכיר לי את החיוך שהוא חייך לפני שהוא הציע לי לבוא איתו לנשף.
"מה אתה זומם?" שאלתי אותו.
"פריז בא לך בטוב?" הוא שאל אותי.