אני זוכרת
אני זוכרת שהייתי קטנה והייתי נפגעת מכל מילה
בוכה כמו ילדה קטנה
טוב נו זה בדיוק מה שהייתי
הייתי נשארת כל כך פגועה
ותמיד אמא ניחמה אותי ואמרה שאני חייבת להפסיק לבכות מכל דבר
כי בסוף זה יזיק רק לעצמי
וכך המורה אמרה
ובעצם כך כולם אמרו
אז הייתי ממושמעת וכך עשיתי הפסקתי להעלב וכל עלבון וכל מילה עברה לידי
והמשיכה הלאה כיאלו לא שמעתי מה אמרו
התעלמתי
ובשבילי זה היה ניצחון ענק
ואחרי זה לא הבנתי איך מדברים כאלו נפגעתי
הרי זה לא הגיוני
והיום דווקא שהם אומרים לי כל מיני דברים דווקא מהם אני מופתעת
שאני לא נעלבת
כי בכל זאת הם קרובים אלי הבנתי כמה חזקה הפכתי להיות פתאום
וכל פעם שהדמעות מתפסות במעלה עיניי אני חושבת טוב האם זה שווה אותן
ומיד מבינה שזה לא
אני נושמת עמוק נרגעת והן נעלמות
לפעמים כמה דמעות מצליחות לחמוק מעיניי וכשאני מרגישה אותן זולגות על לחי
אני מרגישה הרגשה שונה
הרגשה של השתחררות
ואני רוצה לבכות בלי סיבה
ולא להפסיק כי זה מרגיש טוב
אבל מיד עוצרת ואומרת לעצמי שלבכות זה לחלשים
וחלשים לא מצליחם בכלום אז אני מנגבת אותן מיד וחוזרת לדמות האדישה
שמראה שלא אכפת לה מהסביבה ולפעמים אני כל כך נשאבת לתוך הדמות הזו שאני
באמת לא מרגישה שום דבר כיאלו אני הופכת
לאותה הדמות האדישה
שרק נועדה לעזור להתעלם מעוד מילה מציקה
אני יודעת שאני לא אדישה אבל לפעמים זה כל כך קל להתעלם מכולם
והיכנס לתוך בועה קטנה משל עצמך
לקבל קצת שקט שבעולם האמיתי לא באמת
נמצא אי פעם
ואז אני נזכרת במה שהיה אז
ומנסה להבין מה השתנה והאם זה היה לטובה או לרעה
נהנת מהשקט הטוב
ויודעת שלא משנה מה
אני זוכרת
תגובות (1)
וואו… יפיפה :)
ממש חמוד, אשמח אם תעיפי מבט בסיפורים שלי.
המעודדת