בין צללי נשמתך

הוא פורש את כנפיו לאט, נותן להם להתמזג עם רקע הירח מאחור.
הכל כל כך שונה פה, זה כבר לא המקום שהוא נהג להכיר. אבל העולם משתנה, זה הוא שנשאר מאחור.
שנשאר תקוע בעבר במשך עשרים שנה או יותר.
"מה כל כך דחוף לך לחזור?" שאל אותו הקול לצידו. "מה השתנה פתאום?" הוא ליחשש סביבו ונגע-לא נגע בו, מנסה את עצביו.
"א- אני לא יודע, אני פשוט מרגיש כאילו אני צריך לחזור." הוא הביט מטה אל המים בערגה. הוא כל כך רצה לתת לגופו ליפול מטה, לצנוח אל התאום ההעמוקה. הוא רצה לחוש שוב את הרוח, להריח את הריחות של הפרחים, אבל יותר מכל, הוא רצה לצאת מהמקום הארור הזה, להרגיש שוב קרן אור על גופו, במקום החושך האין-סופי השורר כאן.
"אבל אם תלך, איך תוכל לחזור?" לחש שוב הקול. האם הוא רוצה לחזור? או שמא הוא רוצה ללכת ולא לשוב?
"אני…"
"הבט בבני אנוש, האם לדעתך הם זוכרים את החסד שעשית עימם? האם לדעתך מישהו מהם יכיר לך כבוד והערצה כשתחזור? זהו דור אנשים חדש אשר אינו מכיר בך. הנח להם למות. זה מגיע להם עקב טיפשותם."
"אך חיים הם חיים. זו זכות של כל אדם לקבל הזדמנות שנייה, איך אוכל להישאר אותם לבדם?" הוא ענה במטושטש. זיכרונות מפעם עלו במוחו, תמונות של אנשים מציפים אותו. "אתה היית רוצה שישאירו אותך למות?" פנה ל הקול.
"אני מוכן למות לבד אם זהו מחיר טעויותיי." ענה בקול אטום. הדמות יצאה מין הצללים שאפפו אותה ועיניו החתוליות הביטו עמוק אל תוך נשמתו. ברדסו השחור נע ללא קול, למרות שלא נשבה רוח באותם רגעים.
"כפי שעשיתי בעבר, אם להזכיר לך."
ראשו התבלבל. ליבו קרא לו לחזור, להתנתק ולהתקדם הלאה, אך אמיתות דבריו של הצללית גרמו לו לפקפק בהחלטתו.
"אך בכל זאת, גם בעבר היו מעטי מעט שרחשו לי כבוד. איני יכול לנטור טינה לכל אחד על מעשיי העבר." סיילון השיב. הצללית רטן במחאה. "זהו הפגם היחיד שלך. אתה אינך מסתכל על כל הכוס, אלא רק על הצד החיובי. אתה אפילו לא שוקל את הצד הריק שבה."
סיילון הביט שנית לעבר המים. כנפיו נטו קדימה והסתירו את דמותו של הצללית מעיניו. הוא קיווה שאם יחזור קדימה, אז הוא יוכל למצוא אותה.
אך כמובן, מה הסיכויים?
הוא נזכר בכל הפעמים שהוא והצללית ניהלו את השיחה הזו. איך שבכל פעם שהוא כמעט קפץ, הצללית שכנע אותו לוותר ולסגת אחורה.
"עיני הלבנה מביטות,
שופטות את האנוש האומלל,
וקול העורב מטיל מורא,
קורא לסגת אל השאול המר.
האיך תוכל להשאיר ילדיך למות,
מוג לב קר ואכזר,
האל תיתן להם הזדמנות,
לחיות עד הסוף המאושר?"
"אל תתחיל אם זה עכשיו," אמר לו עין-צללית בבוז. "הייתי משאיר את ילדי כשהם שהם השאירו אותי."
"כי אתה לא כיפרת על מעשייך בזמנו." עין-צללית שתק.
סיילון פסע עד סוף הקצה. "אתה תמיד תוכל להביט בי בדרכי. מין ייתן והאגם ישמור עלייך, חבר ותיק. אולי עוד תחליט ללכת אחריי גם אתה."
הצללית הפנה את מבטו. "כן, כאילו שזה יקרה באלף שנים הקרובות." הוא השיב את מבטו אל סיילון.
"אני מקווה שאתה לא מתחרט. הכנפיים שלך לא יצילו אותך מהגורל שבחרת."
הוא חייך. "כאילו שהתחרט." הוא הניף את רגלו קדימה ונתן לחוסר איזונו להפיל אותו מטה.
אומרים שכשנופלים הכל חולף מהר, שכוח הכבידה מפיל אותך מטה, אך הניפלה הרגישה לו כמו נצח.
הוא חשב על דמותה, על הפעם האחרונה שראה את פניה.
שערה השחור שהתנופף סביבה. שמלתה שכחולה אשר לבשה באותו יום.
עיניה החומות, כשם ששלו היו.
הוא הסכים לוותר על הנצח, לוותר על הכל, רק בשביל למצוא אותה.
עמוק בלבו הוא התחיל להבין שהיה משהו בדבריו של עין-צללית. הרי בכל פעם שהוא רוצה לחזור ולהציל אותם, ואז מוותר, הם בכל זאת מוצאים מישהו שיחלץ אותם.
אולי הוא כבר באמת לא נחוץ.
הוא התעלם מכל מחשבותיו. כדי לשרוד את מגע המים הוא צריך להתרכז רק בדבר אחד, אחר כך הוא ילך להציל את כולם.
אבל קודם כל ביתו.