אגדת כנפיים – פרולוג

הילדה הקטנה הביטה על עצמה במראה בהתפעלות יתרה, היא סובבה את עצמה הלוך ושוב בניסיון לראות את הבליטה שיש על גבה.
"את בטוחה אמא?" היא שאלה בחשש אך גם בציפייה יתרה.
אמא שלה הסתכלה עליה במבט שניתן היה לפרשו בכמה משמעויות שונות ואמרה בקול חלוש "כן מתוקה, את לא מפלצת".
"אז הבליטה שיש לי על הגב… " היא שוב סובבה את עצמה לראות את הגיבנת וחיכתה להמשך המשפט מפיה של אמה.
"אלו כנפיים לא מפותחות, יום אחד הן יפרצו החוצה וכולן יבחינו ביופייך" הילדה חייכה את החיוך הכי מאושר בחייה "תודה, אמא" היא נעמדה על רגליה כשאמה התכופפה אליה והצמידה לה נשיקה רטובה בלחי.
"מחר אני אגיד לתמי וחן שיש לי כנפיים, אני לא מפלצת ואין לי הר געש בגב שיום אחד יתפרץ כמו שהן אומרות" היא פנתה בדילוגים לכיוון המיטה שלה, כאשר החיוך הענקי והילדותי לא מש מפניה גם כשנרדמה ושקעה בחלומות נעימים על כנפיים לבנות ונוצצות שפורצות מתוך הגב שלה, מהמקום שבו עמדה הבליטה המכוערת מאז שהיא זוכרת את עצמה.
כעבור עשר שנים…
קוראים לי אליס, עוד יומיים אהיה בת חמש עשרה ומזמן הפסקתי להאמין באגדת הכנפיים שההורים שלי המציאו כדי שאני ארגיש טוב עם הגיבנת שאיתה נולדתי. כבר עייפתי מלהתווכח איתם על אמיתות העניין כי למרות שהבהרתי להם שאני בגיל בוגר כדי לקבל את המציאות המרה שלי הם ממשיכים להתעקש על האגדה הדמיונית הזאת וממשיכים לחזור באוזניי הלוך ושוב שיום אחד יצמחו לי כנפיים מהגיבנת.
היו פעמים שחשבתי שהם מתכוונים לזה בצורה מטאפורית, אך עם הזמן למדתי להכיר אותם טוב מדי ולדעת שהם באמת מאמינים בזה. אם כך הם רוצים לקבל את הבת החריגה שלהם, כרצונם. אני לא אלך שולל אחרי האשליות שהם מנסים לטעת בי, אבל אני כן זורמת איתם.
קמתי מהמיטה מצוברחת מתמיד בעקבות החלומות ההולכים ובאים של הכנפיים שלא הפסיקו מהיום הראשון ששמעתי את האגדה, חלומות שבשבילי הפכו לסיוטים מדי יום.
פתחתי את דלת ארון הבגדים ולקחתי את הדבר הראשון שעלה לי ביד ופניתי לכיוון המראה תוך כדי שפשוף נמרץ של העיניים העייפות מחוסר שינה רצופה ורגועה.
המראה לא החזירה לי מראה מלבלב במיוחד, עמדתי בזווית שרואים את הבליטה הענקית שעל גבי כך שנראית כמו מפלצת. גובהי הנמוך, עיני הירוקות בצבע של נחש צפע, שערי החיוור ושפתיי העבות והאדומות כדם הוסיפו רבות לדמות הזאת.
התלבשתי במהירות והלכתי למטבח כאשר ניחוחות מגרים של ארוחת בוקר עשירה עולים ממנו. ההורים שלי כבר ישבו שניהם עם חיוך נסוך על הפנים וצעקו את ה"בוקר טוב" המיוחד שלהם לכיווני. אמא בעלת שיער אדמוני שמגיע עד כתפיה, עיניה חומות כצבע הדבש ונמשים מעטרים את פניה. אבא, בעל שיער שחור כהה, עיניו חומות וגדולות מעוטרות בריסים עבות וגומות חן מעטרות את שני לחייו האדמדמות. הדמיון בינינו הוא אפסי לחלוטין, הרבה פעמים חלמתי על שיער אדמוני כמו של אמי, או על גומות חן כמו של אבי. אבל לחלום זה משהו בהחלט שלילי מבחינתי כפי שגיליתי במהלך חיי הקצרים והעגומים.
"בוקר טוב" החזרתי להם בחיוך ענקי והתיישבתי לאכול.
לאחר שאכלתי מכל הבא ליד בתאבון רב מהרגיל, בידיעה שכאשר אני אסיים לאכול יבואו שיחות הנפש הלא רצויות, אמא פתחה את הנושא הכאוב.
"עוד יומיים יש לך יום הולדת" היא אמרה בשמחה וצהלה. גלגלתי עיניים בחשאי, עסק גדול מדי לילדה קטנה ומפלצתית כמוני, מעולם לא חיבבתי ימי הולדת, בעצם, זה קרה בגיל שמונה. במסיבת יום ההולדת של אחת מבנות הכיתה, שכולם הוזמנו אליה מלבדי ואני בתמימותי (או אפשר לומר בטיפשותי) הסקתי שההזמנה אבדה.
עד היום בשרי מצטמרר מעוצם ההשפלה מול כל ילדי הכיתה לאחר הכניסה המבישה למסיבה, כאשר כל עין ועין בוחנת את גבי, וכל חלק במראי.
"מה את עושה כאן?" שאלה אחת החברות של ילדת היום הולדת "את לא הוזמנת, מפלצת" היא לחשה את המילה האחרונה בארסיות.
אני התרגלתי שקוראים לי מפלצת, בהתחלה חשבתי שזה מתוך חיבה, עם השנים התפכחתי להבין שנרתעים ממני. ברחתי מהמסיבה כל עוד נפשי בי כאשר קולות הצחוק והמילה 'מפלצת' תקועות עמוק בלבי כסכין חדה.
עם השנים העקיצות של הילדים הפכו לרחמים של מתבגרים, וזה הולך ונהיה גרוע מיום ליום.
"כן.." אמרתי לאמא בחדווה מאולצת "מזל טוב לי" חייכתי ומיהרתי לקום ולפנות את הכלים מהשולחן, העיקר שלא ימשיכו בנושא.
אבא הניח עליי יד בעדינות וגרם לי להתיישב בחזרה, החיוך העוטף שלו חימם את ליבי, אבל לא במידה מספקת כדי להפשיר אותו לגמרי.
"יום הולדת חמש עשרה זה לא מאורע רגיל" הוא אמר ברצינות שלא אופיינית לו. "אנחנו חוגגים" הוא קבע וקם מהשולחן מפנה את הכלים שכבר הספקתי לערום.
הבטתי באמי בחוסר אונים מוחלט, היא חייכה אליי ויצאה מהמטבח "חייבים?" שאלתי את אבי שעמד ליד הכיור ושפשף צלחות תחת זרם המים.
הוא הנהן פעם אחת עם הראש, סגר את המים ויצא אף הוא מן המטבח מותיר אותי בוהה בחלל האוויר.
ההורים שלי לא עיוורים, לא חרשים. הם יודעים שאין לי את מי להזמין למסיבת יום ההולדת שהם מארגנים לי. אני לא מבינה למה הם חייבים להעיק עליי בנושא הזה. מדי שנה אנו חוגגים שלושתנו בלבד, אך כבר חודש הם מדברים על מסיבת יום ההולדת הזו כעל משהו גדול שכולם חייבים להגיע אליו. הם עשו כבר את ההחלטה בלעדיי… המסיבה תתקיים.
לאחר מספר דקות חזרו שניהם בפנים קורנות עם הספר השחור והעבה בידם, הספר שבילדותי שמעתי כל כך הרבה סיפורים מתוכו, הספר שמעולם לא העזתי לפתוח ולקרוא בעצמי, הספר שמספר על אגדת כנפיים.
הבטתי בהוריי במורת רוח, הפעם הם עברו גבולות. אני מוכנה לשמוע את גיבוב השטויות שלהם על אודות הכנפיים שיש לי בבליטה הענקית על גבי, אך להביא אליי את הספר השחור, הם יודעים שהם עברו שיא. אני רואה זאת על הפנים הנבוכות שלהם.
קמתי בתרעומת גלויה לעין מהכיסא בלי להוציא מילה והלכתי לכיוון היציאה מהמטבח כאשר קולו של אבי רודף אחריי "את יודעת בדיוק כמוני מה קורה ביום ההולדת החמישה עשר שלך, מותק" התעלמתי בהפגנתיות ממנו ומאמי, לקחתי את התיק ויצאתי לכיוון בית הספר שוקעת במחשבות על אגדת כנפיים הארורה שהכניסה לליבי דמיונות שווא וניפצה אותם בהינד עפעף.
על פי האגדה ביום ההולדת החמישה עשר של הילדה בעלת הבליטה בגב, הכנפיים אמורות לפרוץ אל העולם ולהאיר את האפילה.
אני מניחה שעוד יומיים צפויה אכזבה גדולה להורים שלי, או שלא?