הזדמנות- פרק 11

מנקודת המבט של עמית:
יומיים שלמים של כלום מעשה עברו עליי, יומיים שהייתי פשוט צריכה לחשוב בהם, לחשוב איך להוציא את המחשבות האלה מהראש. היחידים שדיברתי איתם היו אלון ואחינועם, לא יכולתי לדבר עם אף אחד אחר. הכל היה מעורפל, לא באמת ידעתי לאן לכוון את עצמי ומה אני באמת רוצה.
ביום שישי בבוקר החלטתי ללכת ברגל לאחד המקומות שהכי מרגיעים אותי, אני חושבת שרק האנשים המיוחדים מכירים את המקום הזה. זה סוג של גג, גג שעיצבו בצורה מאוד מגניבה, גג שיש לו נוף מדהים על רוב העיר. יש אפשרות להגיע לשם בתמורה לתשלום סימלי אבל הוא מקום לא מפורסם, הוא דובק בעניין של מי שמכיר אותו יודע על קיומו. את הסיפור על איך הגעתי למקום הזה אני אספר מתישהו, בהזדמנות. שילמתי את התשלום הסמלי לשומר בכניסה ואז עליתי למעלה אל הגג. ישבתי עם עצמי, בלי שום דבר, אפילו בלי היומן שאני בדרך כלל מביאה למקום הזה, ישבתי על פוף מאוד נוח ופשוט נהניתי מהשמש. חשבתי, על הכל. על כל מה שמציק לי. שמתי משקפי שמש כי השמש סינוורה אותי אבל מצד שני לא רציתי להתרחק כי היא העבירה חום לכל גופי. עצמתי עיניים וכל הכאב שקרה לפני יומיים או קצת יותר, עלה לי בחזרה.
באמצע המחשבות הרגשתי משהו נוחת לי על הבטן. פתחתי לרגע את העיניים אבל לא ראיתי שם אף אחד. היו מסביבי כמה אנשים מבוגרים אבל חוץ מזה לא אדם שעבר פה. הרמתי את העינים אל הבטן וראיתי מכתב מונח על בטני. לקחתי את הפוף צעד אחד לאחור כדי להסתתר מהשמש ופתחתי את המכתב. ירדתי למטה בעיניים וראיתי שכותב המכתב הוא אמיר. באופן אוטומטי עזבתי את המכתב, כאילו זה פצצה. רק אחרי שתי נשימות עמוקות חזרתי ולקחתי אותו בידיי, מוכנה לקרוא את מה שהוא כתב שם. הרגשתי את הלב שלי דופק בחוזקה.
'היי עמית.
אני לא אדם שכותב מכתבים, בעיקר לא מכתבי התנצלות, אבל אלון בעצמו אמר שאת צריכה קצת זמן ואני בחרתי להקשיב לזה, בפעם הראשונה בחיים שלי לא עשיתי משהו נגד מה שאמרו אלא בחרתי ליישם. זה רק בגלל הכבוד שאני רוכש אלייך, ובגלל שאני יודעת כמה חמור היה המעשה שלי.
אני אתחיל בלהגיד שאני מצטער, מצטער שזה מה שקרה, מצטער שזה קרה ככה. זה לא הגיע לך ואני מצטער מעומק ליבי על מה שקרה. אני לא יכול לחשוב כמה מזעזע זה הדבר הזה, כמה זה משפיל. אני בעצמי לא זוכר שום דבר מהערב הזה, לא זוכר דבר אחד שעשיתי או אמרתי. שמעתי שאמרתי דברים איומים, שהכרחתי אותך לעשות דברים איומים. אני אוכל את עצמי על הכאב הענק שגרמתי לך.
אני יודע שאת בטח לא רוצה לראות אותי או לדבר איתי, אבל אני רוצה לחדד לך את הצער שאני מרגיש, את הכאב שאני יודע ובטוח שגרמתי לך. אם יש דרך כלשהי שבה אני אוכל לפצות אותך על זה מעבר לסליחה שלדעתי היא לא שווה כלום, רק תגידי. אני אעיף את כל מי שיעצבן אותך ממך, אשתמש בכוח שלי כדי להגן עלייך וכדי שאף אחד לא יפגע לך בכבוד ככה יותר.
אני אשמח לדבר, פנים מול פנים, לנסות לראות באיזה מצב את, לבדוק אם את בסדר.. אני אגיד שאני יותר ממצטער. אני מרגיש אדם דוחה. כשאלון סיפר לי על זה באמת.. אני אכלתי את עצמי, אני לא הבנתי איך אני עשיתי את זה- סבבה, אני אולי סטוציונר ומודע לעצמי, אולי אדם רשע, את יכולה לקרוא לי איך שאת רוצה, אבל אני בחיים לא מכריח. אני לא כזה, אני לא אפגע בכזו צורה, אני לא אנס. רק עכשיו אני בתחילתה של מערכת יחסים, רק עכשיו אני מבין שאני רוצה קשר אמיתי ואני עושה מאמצים אדירים כדי לקבל את זה. תאמיני לי שאני מתחיל תהליך של שינוי בעצמי ואני לא אתן לכבוד של בחורה לצאת ממנה, ובוודאי שלא אנסה לאנוס אחת.
זה שהייתי שיכור אני יודע, זה לא דבר מנחם למעשה שעשיתי, ואני מבקש ממך לקבל את התנצלותי כי כואב לי עלייך, והכאב הזה מייסר אותי.
שלך, אמיר'.

מנקודת המבט של אמיר:
שעתיים אחרי שהייתי על הגג שמעתי דפיקה בדלת. הייתי לבד בבית, ההורים נסעו לקנות אוכל לקראת יום שישי. כל הזמן חשבתי על מה שעשיתי, כל הזמן חשבתי על המכתב. במשך השעתיים האלה דיברתי עם צליל כל הזמן בסמסים, היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה כל הזמן שאני עושה את המעשה הנכון.
"עמית" אמרתי מופתע כשפתחתי את הדלת.
"אפשר להיכנס?" היא שאלה.
"בטח.." אמרתי במהירות ויצאה מההזייה שעברה במוחי. היא באמת כאן?
"את רוצה לשתות משהו?" שאלתי אחרי שסגרתי את הדלת.
"לא תודה" היא חייכה אליי ועדיין עמדה בכניסה. בואנה לילדה יש נימוסים הרבה יותר מאח שלה.
"את יכולה לשבת זה בסדר" ציחקקתי.
"פה?" היא שאלה.
"אפשרי, אנחנו לבד בבית. יש מקום אחר שאת מעדיפה?".
"זה לא באמת משנה" היא חייכה אליי ועשתה את דרכה לכיוון הספה. היא התיישבה עליה ואני התיישבתי לצידה, לא קרוב מידי, אסור לי להלחיץ אותה עוד פעם.
"אני מצטער…" אמרתי אחרי שתיקה.
"אני יודעת" היא אמרה ולא הרימה את ראשה מהרצפה, "קראתי".
"את צריכה שאני אסביר את עצמי? בגלל זה באת?" נאנחתי.
"לא" היא חייכה והרימה את ראשה, "רציתי להגיד שאני מקבלת את התנצלותך". וואו, לזה לא ציפיתי. זה אשכרה עבד? היא באמת הבינה את הצד שלי בכל העניין?
"אני באמת מצטער, שוב כן אני יודע, אבל זה לא הגיע לך".
"אפשר לספר לך משהו?" היא אמרה לי בקול שבור.
"בטח" אמרתי לה.
"זה ברור שהייתי לוקחת את זה קשה ושזה היה שובר אותי, אבל אני נשברתי הרבה יותר כי זה החזיר לי הרבה.. הרבה דברים מהעבר".
"למה את מתכוונת?" שאלתי.
"אני נאנסתי כשהייתי בת שלוש עשרה" היא אמרה. מה?! מה זה?! פתחתי את עיניים לגודל הכי גדול שהן יכולות להיות והיא הרכינה את ראשה. כל העצב והרחמים עלו לי מחדש אליה, אני לא מאמין..
"זו אחת הסיבות שזה היה לי פי כמה יותר קשה.." היא אמרה ודמעה ראשונה זלגה לה מהעין, "אני לא רציתי להרגיש את אותן הרגשות כמו קודם. אני התפרקתי אחרי שנכנסת למקלחת, הייתי מעופפת במשך יומיים.. כאילו הייתי ולא הייתי. פחדתי כמעט כמו קודם מכל מגע של בנאדם אחר.. אלה תחושות נוראיות".
"עמית אני כל כך מצטער.. כל כך ובאמת, מכל הלב. זה כל כך לא מגיע לך, את אדם כל כך טוב".
"אתה בכלל לא מכיר אותי.." היא נאנחה.
"מכיר מספיק טוב בשביל לדעת איזה אדם טוב את וכמה פגעתי בך וכמה אני מצטער על זה ויודע שסליחה לא תתקן את ההרגשה שלך".
"בוא נעזוב את זה בצד, אני פשוט הרגשתי שאני חייבת לך הסברים, והנה הם. אני נרגעתי, ואחרי המכתב שלך אפילו עוד יותר. אני בעד שנשכח לרגע משלושת הימים האחרונים כדי להתרכז במשימות שלנו".
"אפשר חיבוק?" שאלתי, "את בכלל במצב?".
"כן אפשר" היא חייכה חיוך קטן והתקרבה כדי לתת לי חיבוק. החזקתי חזק בה כי הרגשתי שאני צריך לתת לה את התמיכה הקטנה, את חיבוק ההתפייסות, את הסימן שהיא לא מפחדת ממגע עם בנאדם אחרי המעשה.