Say something , I'm giving up on you – פרק 4

"OMG" אמרה לני.
"לן את חייבת להפסיק להגיד OMG כי ממש פקאצי" מלמלתי אלייה תוך כדי שאני משחקת בפלאפון.
"למי אכפת מפקאצי, קלטי את השלמות" אמרה והרימה לי את הראש כדי שאני אסתכל קדימה.
"נוו מ…"נעצרתי כשראיתי את בראיין מולנו, מוקף במיליוני בנות שהתמזמזו עליי וחייכו אליו ונגעו בו. יאק , ולחשוב שהייתי עם האידיוט הזה.
"אליסון דיירמון נשארה בלי מילים" צחקה לני. "זה חדש"
"מה.. לא, מה אכפת לי מהדפוק הזה?" שאלתי וחזרתי להביט בפלאפון.
מה עכשיו אני צריכה לסבול אותו גם בבצפר?!
הכנסתי את הפלאפון שלי לכיס של הג'ינס. עברנו לידם.
"ניראלי שיש לי בעיה בלפטופ, יש מצב אתה בא לתקן לי אותו אחר הצהריים?" שאלה אותו איימי ונמרחה עליו.
"בטח מותק" אמר לה.
הוא העיף אלינו מבט, הוא קלט אותי. חיוכו התרחב והוא קרץ. הוא יודע כמה אני שונאת שקורצים לי. הוא יודע!
"אומייגד אומייגד אומייגד, הוא קרץ לנו!! את רואה . מכל הפרחות ששמה לידו , אותנו הוא מעדיף" לחשה לי לני בהתרגשות.
"אני רוצה להבין" גיחכתי. "ממנו את מתלהבת ומארנולד לא?" שאלתי.
היא נעצרה.
"את צוחקת עליי??" שאלה והתפקעה מצחוק.
"לו יש קוביות-לארנולד יש צמיגים, הוא שזוף-ארנולד בצבע של התחתונים שלי, לו יש עיניים כחולות ממכרות-ולארנולד…חום חרא–"
"אוקיי אוקיי תעצרי בזה הרגע, את לא ממשיכה יותר" קטעתי אותה.
"את רואה, אפילו את מסכימה איתי" אמרה בחיוך.
"עכשיו אני רק צריכה לברר מי זה, איך קוראים לו , ולמה הוא כאן." אמרה.
"אני זה אני, בראיין קרטר, כאן כי גברת מנהלת שלכם התחילה להעסיק אותי בתור אחד מהעובדים פה, בעיקר טכנאי..נעים מאוד" אמר בראיין שבא משום מקום.
"היי" היא צחקקה.
"אני לני, אבל אתה יכול לקרוא לי לן" אמרה והסמיקה.
"חשבתי שרק אני קוראת לך לן?" שאלתי אותה.
"נעים מאוד, *לן*" אמר לה בחיוך כובש וחשף גומה קטנטנה.
"ואת?" שאל אותי, מנייאק.
"לא עניינך" אמרתי. חיוכו נמחק.
"אוייש תפסיקי להיות קשה כלכך אלי, קוראים לה אליסון" אמרה לו לני.
היה צלצול.
"ואליסון הולכת לשיעור" אמרתי והלכתי משם.

יום הלימודים נגמר, הסתובבתי בפנימייה, שומעת שירים באוזניות ומהופנטת למסך הקנדי קראש.
"היי אליסון" שמעתי צעקה.
הרמתי את ראשי , וראיתי את מרגרט עומדת מחוץ לחדר שלה… עם בראיין.
"בואי" סימנה לי לבוא בחיוך.
הורדתי את האוזניות והכנסתי אותם לכיס הקפוצ'ון.
"הכרת כבר את בראיין?" שאלה.
בראיין נשען על קיר המשקוף וחייך את החיוך המתגרה שלו..אני כלכך שונאת אותו.
"לצערי" מלמלתי.
"מה?" שאלה.
"תאמת שלא, נעים מאוד בראיין" אמרתי וחייכתי חיוך גדול ומזוייף.
"הוא הולך להיות הטכנאי של בית הספר והפנימייה, אז אם יש לך איזה מחשב שמקולקל או פן שלא עובד..את יכולה לפנות אליו" היא צחקה.
"כן…לא ניראלי שאני אזדקק לעזרה שלו אבל תודה" אמרתי ובאתי ללכת.
"רגע, איך אמרת שקוראים לך?" שאל.
הסתובבתי.
"לא אמרתי. אליסון, נעים להכיר" אמרתי בארסיות.
"נעים מאוד!" אמר והושיט את ידו כדי שאלחץ לו אותה.
העפתי מבט במרגרט שניראתה מאושרת ומחוייכת יותר מתמיד.
מישהו חייב לעצור את החרא הזה אחת ולתמיד, הוא עבריין. פאקינג עבריין!
"מה , ההורים לא כעסו שככה פתאום עזבת את הבית?" שאלתי.
"דבר ראשון, אני יתום.." מרגרט הביטה בו במבט מלא רחמים. איך היא נופלת בפח שלו, איך?!
"דבר שני, אני בן 19. אני בן אדם חופשי" אמר.
"הוו אתה בן 19, מרגרט אולי בראיין יוכל לעשות לי שיעורים פרטיים, הוא בטח מבין בלימודים, בטח היית מחונן בתיכון, לא?" שאלתי אותו בהתגרות. פח, תיכון, אפילו יסודי אני לא בטוחה שהוא סיים.
"תאמת, לא ממש למדתי בתיכון.."הוא התחיל לומר ומרגרט השלימה אותו.
"למעשה , הוא הגיע לפה בדיוק כמוך, גם אותו חילצתי מבית המשפט, אומנם אחרי חצי שנה שהוא היה בכלא, אבל עדיין..אחרי התקלה שקרתה ביום הראשון, מיד המליצו לי על אחד הטכנאים הטובים ביותר" היא אמרה.
אז הוא יותר חכם ממה שחשבתי שהוא, אולי 12 שנה בבית ספר לא קובעות כלום….
"אני אומרת , שתחזירי אותו לתיכון מרגרט, את לא חושבת שאם הוא כבר כאן הוא צריך להשכיל קצת, אני כאן שנה, ואני כבר כמעט מצטיינת" אמרתי והסתכלתי על בראיין בהתגרות, בראיין ובצפר..רק המחשבה על זה גורמת לי להתפוצץ מצחוק.
"לא לא, אני ממש לא בקטע של בצפר" הוא מיהר להגיד.
"אני דווקא חושבת שאליסון צודקת" אמרה מרגרט. חיוכי התרחב, אוייש זה הולך להיות טוב.
"תקשיבי גברת מנהלת, אני לא מתכוו–"
"מרגרט" תיקנה אותו.
הוא נאנח.
"תקשיבי מרגרט, אני ממש לא מתכוון לחזור לתיכון" הוא אמר.
"מי דיבר על לחזור לתיכון, לא שמעת מה אליסון אמרה. היא כמעט מצטיינת, אני חושבת שזה יהיה מעולה אם היא תעביר לך כמה שיעורים פרטיים בשבוע" אמרה מרגרט בחיוך.
מה?
בראיין חייך חיוך רחב, אוייש כמה שאני שונאת את החיוך שלו.
"רעיון מצויין , אני מסכים איתך לגמרי, שיעורים פרטיים זה מעולה" הוא אמר לה בחיוך.
"פרפקט, אז קבענו" אמרה לו מרגרט.
"אני צריך עזרה בצרפתית, עברה שנה מאז שמישהו הראה לי מזה, אני צריך עזרה דחופה" אמר לי בראיין בהתגרות.
אני עדיין הייתי בשוק. איך הגעתי להיות המורה הפרטית שלו לעזאזל!?