הפַסָל העיוור
ה פַ סָ ל ה עִ י וֶ ו ר
על הפָסָל המיוחד של פרהאד ההררי ,שמעו רבים, והתפלאו;"הייתכן- שאלו זה את זה תושבי הכפר שתקוע בצלע ההר , דמאוונד ,האם זה בכלל אפשרי שאדם עיוור לחלוטין, כמו פרהאד, יחצוב בהר הקשה, ויצור תבליטים של מלכי איראן הקדומים, בעת קבלת תזכירי כניעה ומנחות מעמים כבושים כמתואר בספר , שאה-נאמה ,…ועכשיו, מעל לכל הפֶסֶל החדש של אישה עֵרומה ,שכל מכמני גופה וחמוקי איבריה בולטים בו כל-כך בטבעיות כפי שמתארים אותו אנשים, וזאת למרות עיוורונו של האומן שלא עומדת לפניו איזו , דוגמנית , בשר ודם…?"
את השיחה המענינת הזאת הפסיק קולו המונוטוני של ד א ר א ,אדם שעבד במחיצתו של האומן, והגיש לו עזרה ככל הנדרש :"אפשר גם אפשר-אמר דארא-אני הייתי במחיצתו כל יום וראיתי איך הוא ממשש בצלע ההר והולך כסומא בארובה מקטע לקטע ,בוחן סלעים זקורים ופוסל אותם בשל סדק זה או אחר, במהלכו נופל וקם על רגליו, מוסיף למשש ולמשש עד שבסוף מוצא את הסלע המתאים למטרתו…יום שלם מישש אותו בדייקנות כל קטע , מלפנים ומאחור, וכשזה הניח את דעתו, ישב לו לידו לנוח, חיבק אותו שעות, ונרדם לידו כאילו הייתה זאת אהובתו מאז ומתמיד…"
דארא, הפסיק את שטף דבורו לרגע, שתה מכד החרס שלידו לגימה מהמים הצוננים, ניגב את שפתיו הרטובות בקצה שרוולו המאובק, והביט בקהל שומעיו המסוקרן. אחד הנוכחים שאל כמתעניין:"כל זה בסדר, מתקבל על הדעת, בחירת הסלע המתאים ממורדות הר דמאוונד וכו…אבל אתה , דארא, מדבר על פֶסֶל של אישה עירומה עם איברים בולטים ומבע של אהובה, מאוהבת, שמביטה אל ההר הגבוה ואל הגיא וחיוך של שביעות רצון נסוך על שפתיה החושניות…הייתכן דבר כזה, או סתם סיפור בדוי של דמיון גברי פרוע של …"
דארא העלה חיוך של הבנה עם נימה של סלחנות, ואפילו הסכמת-מה בשאלה הזאת ,היטיב את מקום מושבו, שוב הביט בנוכחים ואמר: "השאלה, בהחלט במקומה; גבר כפרהאד שלא ראה מעודו גוף של אישה ערומה במיטבו, שמעלה חיוך של תאוות בשר ודם פשוטו כמשמעו, לא יכול לפַסֶל פֶסֶל כזה בלי לראות את האבן שמונחת לפניו, ראה והבט, אחרי כל מכת פטיש וחריטת איזמל המגלף…זאת שאלה של אנשים רגילים מן הישוב ,שלא ראו את פרהאד בעבודתו ממש, וגם לא את הדוגמנית הערומה שעומדת לפניו במשך שעות , וכך ימים,וזה, האומן, אחרי כל מכת פטיש וחריטת איזמל , ניגש אליה,ממשש את איבריה שוב באצבעותיו המאובקות , רוטטות, ומחליט היכן להנחית את המכות הבאות…"
קהל השומעים של דארא היה המום משמוע המלים האחרונות; " דוגמנית?"
" ערומה?" עומדת לפניו והוא ממשש את איבריה הצנועים…את חמוקיה …את מבושיה…?" מהומה קטנה קמה בתוך קהל שומעיו , ואלה הוסיפו לשאול:"מנין צצה פתאום אישה שמוכנה להפקיר את גופה למישוש אצבעותיו של גבר זר , גם אם הוא איני רואה…הייתכן במקומותינו ?"
דארא היסה את קהל שומעיו בתנועת יד, כיחכח בגרונו הניחר ,לגם לגימה נוספת מן הכד שלפניו,ואמר :" את ש י ר י ן , זאת חסרת הבית, שמסתובבת תדיר בחוצות, אוכלת כל אשר מזדמן לה בדרכה ומניחה את ראשה בכל מקום שנקרה במסלול הליכתה , אתם מכירים ?"
המאזינים,היו המומים…" זאת…המלוכלכת , המחזרת על הפתחים ומבקשת לחם…ומעלה על דל שפתיה חיוך של תאוה , ונידחית מכל מקום ובכל הזדמנות"
" זאת ולא אחרת " הכריז דארא עם חיוך על שפתיו.
המעשה , סיפור של פרהאד ההררי, מעורר ענין רב בכל רגע; עד כה יודעים הם את כל הנפשות הפועלות במחזה האירוטי הזה ; ה פַ סָ ל , ה ד ו ג מ נ י ת האלמונית , וגם את דארא שעומד בזה המקום ומדבר אליהם במלים פשוטות, אך מופתעים, כיצד מתחבר כל זה , לכלל סיפור שלם, מענין ומסקרן ומפתיע ,ואיך מגיע למטרה הסופית; פֶסֶל של אישה ערומה , במלוא הדרו…? דארא המשיך :
"שירין הגיעה לכאן, מאי-שם לבדה, חסרת בית ופרנסה והחלה מסתובבת בחוצות , ושמחה על כל פרוסת לחם שאיזו אישה רחמניה זורקת לעברה ,כאילו אל איזה כלב שוטה שרץ בחוצות, ופרנסתה בזה. בלילות התחבאה באיזה מקום מסתור מפני רוחות וגשמים, וכך ימים ולילות…גם אתם פגשתם ביצור העלוב הזה".
קהל השומעים התלחש,ולאחר רגע אמרו כולם:"כן מכירים אותה" ודארא המשיך:
"אני הוא שהבאתי אותה לפרהאד, ביודעי על תכניותיו, שמחפש "דוגמנית " ראויה לבנות לפי מימדיה, גם בעיוורונו, פֶ סֶ ל …תאווה לעיניים רואות…אני הרי הוא העוזר הנאמן של "איש הסלעים" מזה שנים…ודואג לו למשקה ולמזון בלב ההרים האלה, ועוזר לו בבחירת הסלעים, לסתת ולבנות מהם תבליטים וכלים שונים למכירה ולפרנסתו…וכך מצאתי גם את שירין שמוכנה לדגמן מול עיניו הסומות של פרהאד , ה פַ סָ ל …"
באותו היום שבראשונה פשטה שירין את בגדיה וניצבה כפֶסֶל שעתיד לקום למרגלות הר דמאוונד, היה ה פַ סָ ל יותר ממתרגש: " היתכן ?" בתחילה ניסה להחליף עימה מלים, ללמוד מוצאה, מאין היא ולאן מועדות פניה , והיא ענתה לו אחד לאחד, אבל לא גילתה מוצאה…הדבר לא הפריע לפרהאד;הוא חיפש אישה שתסכים לעמוד לפניו במערומיה, קבל הטבע הפראי והסביבה ההררית , ולאפשר לו למשש בכל גופה הערום. ולנגוע נגיעה של היכרות באיבריה הצנועים; שדיה המלאים, דדיה הזקורים, בערוותה ובמפסעתה , בכל מקום, וזאת לדעת; פרהאד גבר הוא, גם אם הוא לא רואה כלל…
כבר ביום הראשון בעבודתו, החל פרהאד מזמזם שיר אהבה עם כל מכת פטיש וחריטת איזמל, שיר של משורר פרסי מימים עברו :
פניה כפני ירח במילואו, שדיה זקורים כזוג לימונים…..ודדיה בטעם דובדבן,
חמוקיה כדמות אילה שלוחה, שפע שערותיה כשדה חיטים, והרוח נושבת בין השיטים, וזוג פרפרים מרחפים מעליה, והנר התמד דולק-מהבהב מול פניה… והאומן שר בקולו הערב, וזה מהדהד במרחב בין הרים ובין סלעים.
קהל השומעים, בהכירו את מילות השיר, החל מזמזם ושר יחד עם דארא, עד הסוף. היו שם לפחות אחד או שניים שהזילו דמעה, בזוכרם את האוירה שהמשורר מתאר. ודארא המשיך: " בכל זמן עבודתו, זימזם פרהאד ההררי את המלים ואת הלחן , עם כל מכת פטיש באבן הקשה, ושב ומישש את גופה הערום של שירין, שעומדת שם ללא ניע ובוהה בחלל האוויר, והקול מהדהד בהר ובגיא , והוא שומע , והיא שומעת , וגם אני שומע…"
" יום רודף יום- המשיך דארא,-והאבן שמוצבת מול האומן, מקבלת צורה של אישה, כדמותה וכצלמה של שירין, ואני, הרואה והלא נראה בעיני פרהאד, דואג למחסורם של השניים; האומן והדוגמנית,ושומע בקצב מונוטוני את מילות השיר:
" פניה כפני הירח…" ורואה מול עיני שהאבן לובשת צורה של אישה יפה כמילות השיר, וגם פרהאד ההררי, במישושיו הלוך וחזור, על גופה של שירין, העומדת לפניו, מחייך לעומתה וממשיך לפסל בפטיש ובאיזמל, והקול עובר ומהדהד, בין סלעי ההר הפראי. קהל המאזינים של דארא החל מראה סימני עיפות. חלה איזו הפסקה ובמהלכה עבר כד החרס מפה לפה, וכל אחד לגם מהמים הצוננים, כאילו להפיג מעט מיעיפות. היו גם כאלה שהמשיכו במילות השיר לאמור:" שפע שערותיה כשדה חיטים, והרוח נושבת שם בין השיטים…"
קולו החד-גווני של דארא נשמע שוב באוזני הנוכחים, ואלה ייחלו לסוף הסיפור המרתק, ודארא המשיך :"והיום; הפֶסֶל , אותו פיסל הפַסָל העיוור פרהאד ההררי, עומד בסלע ההר ומביט לכל הבא לבקר, וגורם להם להתפעלות רבה, מרגשת. אקח אתכם למקום, שתראו אותו במלוא עיניכם הרואות, וגם את האיש, שממשש עדיין בפסל ומזמזם את מילות השיר…"
מהמקום, שם ישבו האנשים ושמעו את דארא, עד למקום עומדו של הפֶסֶל, המרחק לא היה רב, אותו עברו בדחילו ורחימו קהל הסקרנים, וכשהגיעו , ראו את אשר תיאר דארא במלים: את פרהאד שעומד ליד הפֶסֶל של שירין , ומלטף אותו ומחבקו חיבוק של אהבה, יחד עם זה, מזיל דמעות מעיניו הכבויות, ושר את השיר "פניה, כפני ירח במילואו…" אבל את שירין לא ראו…כאילו בלעתה האדמה…נעלמה והשאירה אחריה, פֶ סֶ ל כמלוא קומתה למזכרת עולם, והפַ סָ ל הבוכה ומילל בנימה חרישית, ענה לכל השאלות בענין היעלמותה של הדוגמנית
במלים של יאוש : " לא יודע…"
ניגשו אנשים לפַסָל ולפֶסֶל, וניסו לדבר אל ליבו של האיש: " היא תחזור במהרה, כי יש לה א ו ת ךָ …וגם את הפֶסֶל הנהדר הזה…" הוא שומע את הדוברים, את דברי התנחומים שלהם , ולא מאמין ; פניו מביעים ספק גדול…
למחרת היום, כאשר הגיע דארא לצלע ההר, לראות מה שלום הפֶסֶל ומעשה האומנות הנפלא שלו, לא מצא את האומן, והפֶסֶל, פֶסֶל של ש י ר י ן , שכל כך הרבה עבד עליו, כאילו להפיח בו נשמה, ומהאבן הקשה לברוא צורה של אישה , בשר ודם, ולהוסיף לשיר " פניה כפני ירח במילואו…" היה מנותץ , שבור לרסיסים, וכל רסיס, זרוק בפינה אחרת, במרחק זה מזה, והפטיש והאיזמל זרוקים אף הם, כל אחד בפינה אחרת, כחפצים אין בהם צורך, יתומים, לא משמיעים עוד קולות והאיש דארא ישב על בסיס הפֶסֶל השבור בעצבונו הרב, כמתאבל , ושר ממילות השיר שהושר כל-כך הרבה בפי פרהאד, ולשאלת השואלים על מקום הימצאו של האומן, פרהאד ההררי, יוצר הפֶסֶל של אישה עֵרומה ענה: "הלך כנראה לחפש את שירין אהובתו, באי-שם במרחבי הר דמאוונד… "
,
תגובות (1)
וואו. זה כל כך מדהים!
באמת. נהנתי מכל רגע.
אבא שלך מאוד מוכשר,
אשמח לקרוא עוד סיפורים שלו :)