שלוש שכבות,פרק 1 ו2.

"סיינה, חכי לי!"ברוט מיהר אחרי חברתו הטובה שכשלה לתוך השיחים ונעלמה בהם.
הוא נכנס אחריה לקרחת יער קטנה והתיישב לידה, הוא חיכה שתדבר ותגיד משהו אבל היא רק שתקה ובסופו של דבר התפרצה עליו: "אני שונאת אותם!"
"את מי?" הוא נבהל כהוגן.
"את ההורים שלי, את מי. הם נתנו לי עונש לשבועיים בגלל שטעיתי בשיעורי הבית." היא כעסה והתחילה ללכת שוב, ברוט ניסה לעמוד בקצב שלה כשהיא מיהרה אל מעבה היער.
"סיינה, חכי לי לשנייה!" הוא התחנן ופרץ דרך חופת עלים עבה, הוא הופתע לראות את סיינה מביטה בשמיים בעניין, הוא הסתכל מסביבו והופתע אף יותר לגלות שהם כבר לא נמצאים ביער, הם היו בחדר לבן, עם משושים על הרצפה, סגור ואטום ללא שום דרך יציאה או כניסה, הוא התחיל להילחץ.
הוא הביט בסיינה ובשערה הלבן הגולש, עורה החיוור, היא הסתובבה אליו והוא גילה עיניים כחולות מדהימות.
"ברוט. איפה אנחנו?" היא שאלה אותו והוא הביט מסביבו, חושב על האפשרויות.
"אני מניח שלא ביער." ענה בסופו של דבר והיא גלגלה עיניים מהרצינות שלו, שלא הייתה קיימת.
"ברוט, אני רצינית, זה ממש רע!" היא כעסה והתחלה ללכת במעגלים, לפתע חור נפער ברצפה והיא נפלה, ברוט מיהר אחריה בצעקה.
הוא עופף אחריה בצינור מתכת עצום שבהתחלה התפתל כלפי מטה ואז למעלה עד שהם הגיחו על פני האדמה השחורה, העיניים שלהם ניסו להתרגל לחשכה שהקיפה אותם, לאחר האור של פנסי עיר הלבקנים הם היו כל כך לא רגילים לאור הירוק העמום של הקריסטלים שהאיר את המערה החשוכה, היא הייתה ארוכה מאוד כמו צינור ענקי והתמשכה לשני כיוונים.
"איפה אנחנו?" שאל ברוט.
"ברוט, אני חוששת שבמקום רע מאוד." אמרה סיינה ואת טענתה אישרה צרחה נוראית ומפלצת אדירה שהגיחה מולם, היא הייתה ירוקה ועשויה קרסטלים ירוקים.
"פולשים!" היא צווחה.