דלתות שקופות – 3 א'
הבקשות הפשוטות של הכנת השיעורים שביקשו שלושת הבנים, לא ארכו זמן ממושך מדי לצערי. לאחר כמה שבועות של משימות, החליטו שמחליפים את הנוהל בכסף. תחילה ביקשו סכומים סבירים כמו 20 או 30 שקלים. אבל לאט לאט זה התפתח ל100 שקלים לכל אחד מהם, כסף שלא היה ברשותי לתת. הייתי חייבת להביא להם את הכסף, פחדתי שהאיומים שלהם לגבי הסרטון יהפכו למציאות. התחלתי לעבוד כבייביסיטר במשך חודש. ובאותו החודש הכסף היה מספיק בדיוק כדי לרצות אותם. אך כעבור החודש ההוא התחילו לבקש יותר ויותר כסף. לא הצלחתי לעמוד בזה, התמוטטתי תחת העומס. עומס הלחץ, המבחנים, הפחד, העבודה והעומס הגדול מכולם – להסתיר את כל הסיפור מהילה. שעד אז לא חשדה בכלום, והתנהלה כרגיל למרבה מזלי.באותו החודש שסכום הכסף המבוקש לא היה בידי, הפחד אחז בי יותר מתמיד. הייתי בטוחה יותר מאיי פעם שזהו, זה הסוף שלי. הייתי בטוחה שהסיוט מתגשם עוד יותר.
"אין לי את הכסף…" קולי רעד כשאמרתי את זה בפני שלושתם
"מה זאת אומרת?" שאל עומר
"אין לי, פשוט אין. נגמר לי הכל" קולי שוב רעד, והצלחתי להבחין גם במעט גמגום
"את בטוחה?" שאל טום
הנהנתי בראשי כשמבטי מושפל מטה, מחכה לגורלי.
"טוב, אנחנו נחליט מה לעשות" נתנאל אמר. ושוב, שיחק בתפקיד השנוא עליי מכל. לא שזה משנה, מאותו הרגע שנודע לי על צילום הסרטון שנאתי את שלושת הילדים האלה במידה שווה, ככה שנתנאל לא היה שונה מטום או מעומר.
העמסתי את תיקי על כתפי והלכתי חזרה הביתה. בחדרי נשברתי, הצפייה לרעות והפחד גרמו לי מתח וסבל שלא יכולתי עוד להחזיק בתוכי. התחלתי לבכות כמו מטורפת. עיניי היו נפוחות מבכי ושרפו כמו שלא שרפו מעולם. הייתי בטוחה שיפרסמו את זה באיזה מקום, שידאגו שכל מי שמכיר אותי וגם מי שלא יראה את הסרטון ויבין שזאת אני. 'אבל איך הם יפיצו את הסרטון הזה?' חשבתי לעצמי בעודי בוכה. והגעתי למסקנה שרוב הסיכויים שהסרטון יפורסם בפייסבוק. איך יפרסם את זה נתנאל אם לא בפייסבוק, דרך אתרים אחרים התפוצה תהיה הרבה יותר אטית והרי הוא רוצה שכל העולם יראה אותי עירומה. פתחתי את הפייסבוק שלי והסרתי את כל משפחתי מרשימת החברים. פחדתי שיראו את זה, שיזדעזעו מהמראות, ושיחשבו שאני שיתפתי עם זה פעולה. את חבריי לא הסרתי. הייתי בטחה שזה יראה חשוד במידה והסרטון לא באמת יפורסם – סיכויי שהיה כלוש לדעתי.
בזמן שבכיתי, שמעתי דפיקה בדלת. ניגבתי מהר את הדמעות מעייני, ופתחתי את המנעול שהיה סגור מפני אחיי הקטנים. במסדרון עמדה הילה, בוכה ומייבבת. מראה הבכי שלה רק גרם לי לחזור לבכי שלי שחוויתי לפני כמה דקות, אבל הייתי צריכה להסתיר ממנה את המקרה, וכמו כן גם את הבכי שבעקבותיו.
"מה קרה?" שאלתי בבהלה
"אני עוברת" היא מלמלה "אני עוברת דירה…"
"מה?!" נבהלתי עוד יותר "לאן?!"
"לגרמניה, אני עוברת לגור אצל דודים שלי
תגובות (1)
המשך