הסוד של מלסיה -פרק 10

פרק 10
חדר האוכל של מלסיה היה עמוס כל טוב. צוות המשרתים הקבוע עמד מולי מהצד השני של החדר. ניגשתי לעברם בשקט. "מדוע אינכם יושבים? בכל פעם שאני צופה בכם אתם עומדים עד תום ומתיישבים רק בסוף הארוחה." הם הביטו בי במבוכה. "איננו מורשים לשבת. אנחנו עומדים כדי שנוכל להיות זמינים ברגע שיצטרכו אותנו." אמרה לי האמצעית. אני חושב ששמה היה נלה.
"אבל כל כך הרבה זמן…"
"אל נא ממך אדוני, אינך צריך לדאוג לנו, אנחנו שלמים עם תפקידנו." הם חייכו. ויליאם התיישב בכיסאו ולצידו אמבר.הם נראו מכובדים כל כך. יכולתי להבחין בכמה חיוכים עולים על פניהם של אנשים מהשנייה שהם נכנסו לחדר, בעיקר כשגווין נכנסה ונשקה להוריה.
"נסיכת מופת את ביתי. אני בטוחה שאין אמא גאה כמוני בממלכה כולה." שמעתי את המלכה אומרת לגווין. אני מבין מדוע היא אמרה את זה. הנסיכה היתה מחוננת בכל טוב; מראה, קול, ידע, היה לה כל מה שצריך כדי להיחשב לשלמות.
אך כמובן שהפכם היחיד היה הקולות שהיא שומעת מידי פעם בראשה.
ברגע שאצילי הארמון, החיילים והשומרים התיישבו, קם המלך ופתח בדבריו. הוא התחיל לדבר על כמה שהוא מודה להם וכמה שהממלכה משגשגת; על גשר הגבול החדש שנבנה ועל יום הולדתה הקרב של הנסיכה. היא תהיה בת שמונה עשרה בקרוב.
התחלתי להתווכח עם עצמי. אני איני יכול להתמסר לנסיכה, שכן אני גדול ממנה בארבע שנים, אך אם לא אתחתן בקרוב, אני כבר אחשב לזקן.
מחשבותיי נקטעו כששמעתי את שמי. "… והטקס יערך מחר בצהריים בחצר הורדים." מחיות כפיים וקריאות נשמעו ומבטיהם של הנוכחים ננעצו בי, חלקם באושר והסכמה, וחלקם בהבעה כעסנית מעט, במיוחד מחלק מהחיילים.
אפוס? חשבתי לעצמי. אמרתי משהו לא נכון במקרה?
חיכיתי עד שהכל הסתיים וניגשתי למלך לשאול מה בדבר הטקס.
"היתה לי הרגשה שלא ממש הקשבת. מחר ייערך טקס אבירים, המלכה מבקשת להכתיר אותך." הוא שלח לעברה מבט חטוף ושב אליי. הוא התקרב אליי ולחש, "שמעתי שאתה התקרבת לביתי. תיזהר שלא להיות פזיז מידי." הוא פנה ללכת לעיסוקיו בעוד אני נשארתי שם, סמוק.

חדרי היה עמוס דפים. לקחתי רשימה אחת והתיישבתי על מיטתי. בדף הראשון היה ציור של הטבעת, זו שנמצאת ברשותה של ממלכת מלסיה. הרכבתי את משקפיי השחורים ועברתי דף. שם היה תיאור נוסף של טבעת, הפעם שלי. אבן הספיר שהיתה עליה בהקה גם בסיפור.
"חייב להיות משהו שמחבר בין הטבעות. לאיש היו שתי טבעות, רק באחת הוא התקדש, אז אם… אם אני אוכל להחליף את קידוש הטבעת, והטבעת של מלסיה תישאר ללא חותם, אז נוכל להחביא את הטבעת במקום אחר שהוא לא נכס הממלכה…" עצרתי לרגע את הרהוריי. בעצם, איך מחליפים קידוש בכלל?!
אוח!
אני חושב שאצטרך להמשיך לחקור מעט, עד שלא אמצע הוכחות מוצקות שאוכל להראות לאמבר אין לי גישה אל נכס הממלכה.
"סיאל?" שאל קול מלווה בתקתוק בדלת. מיהרתי לסדר את הדפים הפזורים וניגשתי אל הדלת.
גווין עמדה מולי ומבלי לחכות לאישור נכנסה פנימה.
"מתי החדר שלך הספיק לעבור מקום?" אני מודה שזו לא השאלה האידיאלית שחשבתי שתשאל. הדבר גרם לי לחיוך קל. "אתמול בלילה."
"אתה חייב להפסיק לעבור חדרים." היא רטנה בקול. גווין התיישבה בעדינות על המיטה והתחילה לשחק עם אחת הכריות."את חייבת להפסיק להתפרץ ככה לחדרים שלי." הקנטתי אותה. היא ניפחה את לחייה. "אתה אף פעם לא פותח לי."
"את יודעת למה אני לא פותח לך." עניתי בלי להביט בה.
"לא למה?" תמהה. נאנקתי מעט.
"בכל אופן, לשם מה הגעת?" שאלתי ופניתי להסתכל עליה. היא הניחה את הכרית מידה. "אנחנו צריכים לדון במה שקרה בכרכרה… אני, אני לא רוצה להיות סתם פעם אחת…" קולה והישיבה לה השוו לה פתאום מראה של ילדה קטנה. פתאום הרגשתי מין צורך לגשת אליה ולחבק אותה, אך היססתי. "את לא." אמרתי. היא נראתה מפקפקת אך אמרה "בסדר" עם ראש מושפל. התקרבתי אליה ונישקתי אותה קלות על שפתיה. "את יכולה להישאר פה אם את רוצה." אולי אם אשמור עליה קרוב אוכל לדעת איך לעזור לה.