געגוע

ילד וילדה ישבו על ברכיהם באדמה.
הילדה לבשה שמלה לבנה ואלגנטית, הילד לבש מכנסי גינס וחולצת טריקו.
מולם עמדו שתי מצבות אבן.
בבירור הם היו תאומים. השיער הבלונדיני של שניהם היה מתולתל ובהיר. לשניהם היו אותם זוגות עיניים בצבע זהב. העור הבהיר של שניהם תאם אחד לשני.
הם לא נראו מבוגרים יותר מילדים בני שמונה.
הילדה כחכחה בגרונה והחלה לדבר. "שלום אמא, היי אבא" קולה נשבר ודמות חמות ומלוחות מילאו את עיניה.
הילד הסתכל עליה בדאגה והניח את ידו הקטנה על גבה. היא פנתה אליו בהכרת תודה וקברה את פניה בצווארו.
ההבעה על פניו של הילד היתה שבורה כשהוא ראה את אחותו הבוכה.
עד מהרה שניהם החלו לבכות ולהתייפח. הם התחבקו בנחמה, משכנעם את עצמם שהאחר עדיין היה שם לצידו.
אחרי כמה דקות הם התנתקו. הילדה שלפה ממחטה לבנה מתיקה. היא ייבשה את פניה וקינחה את אפה.
הילד פשוט שפישף את עיניו באגרופיו, מוחה את הדמעות מפניו.
היא דיברה שוב, קולה שבור יותר מתמיד, "אנחנו מתגעגעים אליכם."
בידיה הקטנות היא תפסה זר של פרחים לבנים שהיה מונח על האדמה. היא חילקה את הזר לשניים והניחה 10 פרחים על כול קבר. בנתיים הילד תפס מהתיק שתי נרות נשמה. הוא הניח על כול קבר נר ושלף מכיסו מצית. במהירות המצית נדלקה והוא הדליק את שתי הנרות באש.
שני הילדים קמו ומחו את האדמה מבגדיהם. במבט נוגה הילד הסתכל על הקבר בפעם האחרונה,
"אנחנו לעולם לא נשכח אתכם."
יחדיו שני הילדים רצו לכיוון היציאה, לא מסתכלים לאחור.