נמר השלג -פרק שבע עשרה

sapir13 15/01/2014 598 צפיות תגובה אחת

פרק שבע עשרה-
הנמה הדהדה בשנית ונשמעה קרובה יותר ויותר. כבר התרחקתי מראיום כך שלהסתובב ולחזור אחורה לא היה ממש אופציה.
הסתכלתי סביב וחיפשתי אחר מקום להתחבא בו. הלב שלי פעם בחוזקה. זה היה מטורף, לחפש מקום להתחבא בו בהרים המושלגים. לרגע הרגשתי שהכל סביב מסתובב כשראיתי פניה קטנה בגוש הקרח שהיה באמצע השביל. מיהרתי לרוץ לעברו. מקרוב החור היה קטן. הצלחתי להשחיל את התיק שלי לבפנים והתחלתי לשבור מעט את הקצוות, מנסה בכל הכוח כדי להצליח להיכנס פנימה.
כשהחור היה רחב מספיק בשבילי התחלתי לשבור מבפנים, כדי שהיה לי מספיק מקום לשהות.
משהו תפס את עיניי מהצד. לא הצלחתי לראות מה זה היה בדיוק, אך זה נע לאט בין ההרים, ממש צמוד. נשימות כבדות הגיעו לאוזני. צמרמורת עברה בגופי. הסתובבתי מעט והבטתי לעבר הצד החשוך. צללית נעה… לא רגע, שתי צלליות, שלוש!
הפחד שיתק אותי. הרגשתי כאילו רגליי נתקעו בשלג. שלושת הצלליות התחילו להתקרב אליי. ניסיתי לזוז אחורה אך רגליי החליקו על משטח הקרח וידי נשרטה מנטיף. דם התחיל לזלוג במורד ידי.
'לא! הם יימשכו אליי בגלל ריח הדם.' חשבתי בחרדה. אחד הדמויות נהם פתאום ופתח בריצה לעברי.
גרוני מצא את קולו וצרחה בהולה בקעה מפי. התחלתי לדחוף את גופי פנימה אך תוך החור. בדיוק בשנייה האחרונה רגלי השתחלה פנימה ומלתעותיו של הדמות סגרו על הפתח.
ייבבתי חלושות. הצצתי מין הפתח וקפאתי. הדמות שרדפה אחריי היתה נמר, ממש כמו ראיום.
'מאיפה הם הגיעו? הם המשפחה של ראיום? מה הם רוצים ממני? הם חושבים שניסיתי לפגוע בו?' מיליון שאלות חלפו בראשי. הנמר השני הגיע והשניים התחילו להקיף את גוש הקרח שבו התחבאתי.
'זו בדיוק הסיבה שאני צריכה את ראיום לצידי. בבקשה בבקשה תחזור.' חשבתי ושילבתי את ידי בתחינה. שני הנמרים התחילו לחבוט בכפותיהם בקרח, כל כך חזק עד שהקרח זז מעט.
'בבקשה בבקשה בבקשה שמישהו יעזור לי!!!' דמעות התחילו לזלוג מעיני והתכווצתי ככדור כנגד הקולות.
פרווה רכה נגעה בי והשתוללתי בפחד כשראיתי שאחד הנמרים ניסה להכניס את כפתו אל המערה הקטנה.
שלחתי בליבי פרידה קטנה להוריי כשלפתע שמעתי משהו מוזר.
שקט.
התקרבתי בהיסוס ל קצה הפתח והצצתי. נמר – כנראה הדמות השלישית – עמד בגופו כנגדי ונהם על שני הנמרים האחרים. הם נעצו מבט אחד בשני במשך זמן מה ואז הנמר השלישי השמיע השאגה.
ליבי האיץ את פעימותיו בהתרגשות וחמימות הציפה אותי.
ידעתי שראיום יחזור אליי.
שני הנמרים התקיפו את ראיום. אחד מהם נשך אותו ברגלו האחורית והשני ניסה לנשוך אותו בצווארו.
"ראיום! ראיום!" רציתי לצאת לעזור לו, אך אני עלולה למות, ובכלל, מה הסיכויים שלי נגד שני נמרים?
הוא נשך את הראשון וקפץ על השני. אני לא יודעת מאיפה כל הכוחות האלה, אבל אני שמחה שהוא בחיים.
אחרי כמה דקות של דממה היתה לי הרגשה שהקרב נגמר.
רציתי לצאת אליו אבל עדיין חששתי. הוא היה כל כך פראי, כל כך חייתי ומשוחרר, פחדתי שאולי הוא לא יזהה אותי פתאום ויהרוג גם אותי.
ראיום הסתובב לעברי. בחנתי את עיניו. הם שידרו עצב ופחד וביטחון.
יצאתי ממקומי והתחלתי להתקרב אליו. הושטתי את ידי קדימה והן פגשו את פרוותו הרכה והדביקה מעט. ליטפתי אותו מתחת לצווארו ומהר מאוד דמעות זלגו מעיני ונספגו בפרוותו. הוא השמיע קולות גרגור וחיכך את אפו בבגדי.
"אני ממש פחדתי!… ח-חשבתי שהוא כבר יאכל אותי…" קרסתי על רגליי והפלתי אותו איתי.
"אל תעזוב אותי יותר ראיום…" מחיתי את דמעותיי. הוא הסתובב סביב גוש הקרח וחזר כעבור דקה עם משהו בפיו. חיוך קטן הבזיק בשפתיי. זה היה האוכף המאולתר. כרכתי את הבד על גבו ועליתי עליו, מתמקמת.
"עכשיו אנחנו יכולים לזוז?" שאלתי, בקול רגוע כאילו כלום לא קרה. הוא נהם את נהימת ההסכמה שלנו והתחיל לצעוד.
"אתה כל כך חזק ראיום! כל הכבוד!" צחקתי. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שראיום הוכיח לי שהוא באמת זקוק לי לצידו, אחרת בוודאי לא היה מציל אותי.
זו היתה גם הפעם הראשונה שבה הרגשתי שאנחנו ממש מתקרבים לאן שהוא במסע, ושאולי אני לא רוצה לגמור אותו…


תגובות (1)

תמשיכי!

16/01/2014 10:32
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך