הזדמנות- פרק 10

want to fly 15/01/2014 1510 צפיות 7 תגובות

מנקודת המבט של אחינועם:
היא סיפרה וסיפרה, וכל פרט קטן גרם לי לעיקצוץ בעין. הדמעות התפרצו כבר באמצע השיחה שלנו, לא עניין אותנו הצלצול. היא אמרה שזה משהו שהיא ממש לא חשפה, אני השנייה בעולם שיודעת. היחיד שידע זה אח שלה, אלון, האח המדהים הזה.. איזה מזל, פשוט אמרתי לעצמי איזה מזל שהוא קיים. היא סיפרה לי על מה שקרה.. על התוצאות של זה. במשך זמן היא לא יכלה להתקרב לאף אדם, לא לגעת באף אחד, לא לתת חיבוק לאף אחד. הכאב הזה שהיא חוותה גרם לה לאבד הרבה מאוד קשרים עם אנשים. היא לא סמכה על אף אחד למרות שהיא ידעה שאף אחד מהאנשים שקרובים לה לא עשה את זה, אלא איזה פדופיל אחד שפשוט היה.. פשוט אדם אנס. היא אמרה לי שהיה לה קשה לחזור לשגרה אחרי שזה קרה.
"בת כמה היית?" שאלתי אותה.
"אני חושבת בת שלוש עשרה" אמרתי לה. כבר שלוש שנים היא חיה עם הפצע הזה ורק אדם אחד יודע?..
"מה…" אמרתי לה בשוק. לא יכולתי לעכל את גודל הכאב, גודל ההתעללות.. החברה הכי טובה שלי נאנסה ואני לא ידעתי על זה?
"עמיתי אני כל כך מצטערת.." אמרתי והתקרבתי כדי לתת לי חיבוק גדול. היא חיבקה אותי חיבוק חזק ואני ניסיתי למנוע מהדמעות הנוספות להגיע.
"זה בסדר.. זה היה ועבר".
"אבל בטח עם אתמול.." נאנחתי, "הכל חזר הא?".
"אני כבר במצב הרבה יותר חזק אני חושבת" היא אמרה. הכוחות הנפשיים שלה הורגים אותי. "אני אהיה בסדר".
"תזכרי שאני תמיד פה" אמרתי לה.
"תמיד זוכרת" היא אמרה לי בחיוך כובש.

מנקודת המבט של אלון:
אחרי הלימודים שלחתי לעמית הודעה שאני לוקח את האוטו ונוסע לים, שאני מצטער ושאני בטוח שהיא צריכה הסעה הביתה אבל שאני פשוט צריך להשתחרר רגע ולראות משהו שירגיע אותי. תמיד ברחתי לים. נסעתי ונסעתי עד שהגעתי אליו, זו הייתה שעת צהרים, לא היו הרבה אנשים בים.
עצרתי את האוטו באחת החניות ואז הלכתי לאורח הטיילת, מסתכל על הים הכחול והיפה, נרגע מכל מה שעבר על עמית אתמול. כל כך קשה לי. היא עברה את אותו הדבר לפני שלוש שנים, וע"י מישהו שהיא לא יודעת ושלא תפסו, מישהו שאם הייתי יודע מי הוא הוא לא היה חי עכשיו. אבל אתמול.. מכולם- אמיר?! דווקא אמיר?! סעמק זה פשוט לא עולם הגיוני- למה כל הדברים הרעים קורים לה?! היא אדם מלאך, אדם כל כך טוב, טוב יותר מכל כך הרבה אנשים שאני מכיר. זה באמת כבר לא בסדר, זה באמת כבר מעצבן אותי..
"אלון" שמעתי צעקה מאחוריי, גם עד פה מישהו מכיר אותי? הסתובבתי וראיתי את צליל, מה.. מה היא עושה פה?
"היי" אמרתי לה בחיוך ונתתי לה חיבוק, "מה את עושה פה?".
"אני נסעתי לדודה שלי שגרה כאן ואני תמיד אוהבת לעבור בטיילת לפני שאני עולה אליה, מה קורה? הכל בסדר?".
"עזבי אני סתם מטושטש…" נאנחתי.
"אתה רוצה לדבר?" היא שאלה. למה לא? צליל היא הידידה הכי טובה שלי, היא מבינה אותי הכי טוב מכולם.
"בואי נשב איפשהו".
"יש פה קפה קרוב שאני אוהבת לשבת בו, נלך לשם?".
"אחרייך" אמרתי בחיוך. הלכנו לאורח הטיילת והתיישבנו בקפה שמשקיף לים. קניתי קפה הפוך והיא לקחה אייס קפה, תמיד בחורה בוחרת את מה שיותר מתוק.
"אז.. דבר" אמרתי.
"זה קצת מסובך להסביר את כל העניין הזה.. משהו שקרה אתמול לאחותי מציק לי".
"אתה רוצה לשמור על מה שקרה בסוד?" היא שאלה. אני הנהנתי.
"אוקיי סבבה, אבל אפשר בכל זאת לנסות לעזור לך כך שזה פחות יציק לך?".
"את יכולה לנסות" חייכתי אליה.
"אני חושבת שהכי טוב זה שתדבר איתה".
"וואלה?" שאלתי מופתע.
"תחשוף בפניה את מה שמציק לך ואז אולי היא תוכל להרגיע אותך.. אני מכירה את אחותך קצת, היא אדם כל כך טוב והיא בדרך כלל זו שעוזרת לאחרים. אם אתה תגיד לה שמשהו מציק לך היא תוכל לעזור לך.. תדבר איתה ממש ברגיל, פשוט תגיד לה שכואב לך ממה שקרה והיא תגיד לך מה לעשות ככה שלא תצטרך כל כך לדאוג. תוך כדי תנסה להבין אם היא אומרת את זה בכנות הכי גדולה או שהיא קצת כזה.. משחקת אותה, אתה מבין?".
"כן אני מבין, ואז מה?".
"בדרך כלל זה עוזר" היא אמרה ישר, "בדרך כלל אחרי שחשפת את מה שמפריע לך, בעיקר עם מישהו קרוב ככה שתוכל לקבל עצה מה הלאה, אתה לא תדאג כל כך. אתה תבין שהיא הרבה יותר בסדר ממה שאתה דואג שהיא, שהיא בטח יכולה להסתדר ולהתמודד לבד".
"אני לא חושב שעם דבר כזה אפשר להתמודד לבד…" נאנחתי.
"אולי היא כבר דיברה עם מישהו? לך תדע..".
"אני באמת בספק.. אחותי כמה שהיא חברה טובה להרבה אנשים, את רוב המחשבות שלה היא או שומרת לעצמה או מדברת איתי עליהם… החברים שלה יודעים עליה מעט".
"זה לא קצת מוזר? האדם הכי חברותי הוא דווקא השתקן הכי גדול?".
"יש איזה קונפליקט כזה באישיות שלה" צחקתי, "אבל זה לא מונע מהאחרים ממש לכבד אותה".
"יש דרך שבה אני יכולה לעזור? לה או לך?".
"עצם זה שאת פה מדברת איתי זה עוזר לי.." חייכתי אליה, צליל היא באמת ילדה מדהימה.
"בעיניי זה לא מספיק" היא חייכה חיוך קטן ומבויש, "אני באמת רוצה לעזור אם יש דרך… כל דבר, באמת".
"באמת תודה" חייכתי אליה, "זה לא מובן מאליו מה שעשית".
"מה כבר עשיתי?" היא ציחקקה.
"ישבת איתי פה, יעצת לי, לא ביקשת ישר לדעת.. ניסית לעזור למרות שהסקרנות ממש גברה עלייך. זה דברים שאני צריך ללמוד".
"אל תדבר שטויות" היא חייכה, "אתה ילד מספיק טוב בפני עצמך". לי כבר היה נמאס להתווכח, חייכתי אליה, אמרתי תודה ואז השיחה שלנו המשיכה למקומות אחרים. בסופו של דבר היא אמרה שהיא חייבת להגיע אל דודה שלה, ואני הצעתי ללוות אותה לשם, או אם היא רוצה הסעה עם האוטו. היא אמרה שהיא אהבת ללכת ברגל ככה שהצטרפתי להליכתה. הלכנו והמשכנו לדבר, סתם על המציאות, סתם על כיתה י"ב ועל תוכניות לעתיד.
"אז באמת תודה" אמרתי לה כשעמדנו בפתח השער לביתה של דודה שלה.
"רוצה לעלות?" היא הציעה.
"אני חושב שאני צריך לחזור הביתה.. אולי עמית כבר חזרה ונוכל לדבר, אבל פעמים הבאות בכיף".
"אוקיי" היא חייכה אליי. הסתכלתי על הרצפה ואז לקחתי את ידה בידי. שיחקתי איתה קצת. היו לי פרפררים בבטן, זה לא באמת קורה הרבה, בטח שלא עם הרבה בנות, אני לא כמו אמיר לפחות שיכול לפתח רגשות בשנייה.
"אני מחזיק את עצמי מלא לנשק אותך.." נאנחתי ולא הסתכלתי לה בעיניים.
"יש סיבה שאתה לא מסתכל לי בעיניים?" היא אמרה בקול רגוע.
"אני מפחד" אמרתי והרמתי את מבטי, "מפחד מהדחייה".
"למה שתקבל דחייה?" היא שאלה בחיוך.
"זה סיטואציה שמוזרה לי.. מוזר לי להרגיש דברים לידידה הכי טובה שלי".
"לפעמים ידידות הופכת לחברות" היא אמרה בקול משכנע, "פשוט צריך לקפוץ למים ולנסות. אין לך באמת מה להפסיד".
"מה את אומרת לי בעצם?" הסתכלתי לה בעיניים וחייכתי.
"אני אומרת שכל מה שאתה צריך לעשות זה פשוט להישען קדימה" היא חייכה חיוך קטן ואז צחקה צחוק קטן. היד שלה עוד הייתה מונחת בידי. עם היד השניה ליטפתי את לחיה ואז קירבתי את פניי לשלה. אני לא נישקתי הרבה בחורות בחיים שלי, והייתה לי רק חברה אחת, אבל עם צליל זה הרגיש פשוט נכון. לשפתיים שלה היה טעם של קפה, אבל לא באמת יכולתי לחשוב אם זה הטעם שיש לי או לה. זו הייתה הנשיקה הכי טובה שהייתה לי בחיים ואת הרגע הזה פשוט לא רציתי לסיים.
"זה בא בהפתעה" היא אמרה בחיוך קטן אחרי שהתנתקנו, אחרי זמן לא קצר שבו השפתיים שלה היו על שלי.
"האמת שגם לי.. אבל כל הפתיחות הזו, כל האמון, אחרי השיחה הזו הרגשתי שאני ממש דפוק אם אני לא אעשה משהו".
"ומכמה שאני מכירה אותך אני יודעת שזה לא היה מעשה קל..".
"אבל אני מאושר על זה" אמרתי בביטחון, "באמת".
"גם אני, ממש" היא חייכה. היא הרימה את ידי ונישקה אל חוץ כף היד. הסתכלתי על ההנחה של השפתיים היפות שלה על היד שלי, הרגשתי צמרמורת עצומה באותו רגע.
"תזכרי את התאריך" אמרתי לה בחיוך.
"למה?" היא חייכה אליי.
"כי בעוד חודש מהיום נחגוג חודש" צחקתי והתקרבתי שוב כדי לתת נשיקה למי שתיקרא מעתה 'חברה שלי'.


תגובות (7)

3: ♥
תמשיכי, זה סיפור מושלם *^*^*^*

15/01/2014 05:14

תמשיכייי זה מושלםם

15/01/2014 06:00

יא מושלם אני מתה על הסיפור הזהההההההההה

15/01/2014 06:10

תמשיכיייייייייייייייי

15/01/2014 07:56

לא קראתי מפרק 6. אני הולך להשלים מחר. ביינתים תמשיכי :?

15/01/2014 15:32

:) *

15/01/2014 15:32

עכשיו שהשלמתי את הפרקים אני יכול להגיד שזה סיפור מ-ו-ש-ל-ם ^*^
ואני כל כך שמח שאלון וצליל ביחד :,) הם כל כך חמודים :,)
תמשיכיייי <3 ^^

16/01/2014 09:42
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך