הזמן חולף בשקט

הזמן חולף בשקט,
והציפורים לא שרות.
רק הדלת שחורקת,
עוברות להן שעות מרירות.

ולאט-לאט אבק נערם,
והדף נשאר ריק,
כולם כפופים ואין ראש מורם,
ואני, את השיניים חורק.

והשקט מפריע למוח,
הגיגים נקטעים ונשכחים,
והרצון העז לשכוח,
והקירות הלבנים, הצחים.

והעפרון נפל והיד כואבת,
שש מילים היא כתבה.
אותך אני אוהבת,
מין כזאת אהבה.