היום שאחרי אתמול-פרק 3

פרק 3: הבונקר

הנוף השלגי התחיל להיהפך לנוף של אפור וצהוב, הקווים של השלג נמתחו ובמקומם נמתחו שורות של עמודי חשמל ובלוקים של בטון. העיר האחרונה, כל מה שנשאר. הבונקר. המקום היה ענק, כולו מלא בגרפיטי ובשלטים וצגים טלוויזיה ענקיים. קונור תמיד ידע להתפעל מהיופי המוזר והמאיים של העיר, בניינים ענקיים של 20 קומות היתמרו גבוהה בשמיים הקפואים. וקולות של חיים שקקו מכל פינה. קונור והחבורה התקרבו לגדר, ארנולד וקני סחבו את האלונקה ואליה שק בגופות הלבן של פיליפ. למרות שקונור לא הכיר אף אחד מפלוגתו חוץ מקרולין ואביו הוא הרגיש רע בשביל ארנולד. קרולין עדיין הלכה בצעדים קצרים מלפניו ואביו שבאופן מפתיע לא הטריד אותו מאז לפני הקרב, קונור עדיין חש כאב קל בבטנו, איפה שהחרב פצעה אותו. נשקו והנשקים הבזוזים נחו על גבו והכבידו עליו מאוד, איך עוד מעט הוא יכנס לביתו הקטן. אולי אפילו יזמין את קרולין ללילה. קונור עצר מאחורי קרולין, הם הגיעו לגדר. חומה ענקית ומבוצרת עם חרכיי ירי של מכונות ירייה, הם היו בפינה המזרחית שהייתה יותר מוגנת מאחרות משום ששם כל הגולים והמפלצות האחרות באו. שלושה חיילים עמוד באחת מבין עשרת הכניסות והמבט המשועמם והדיכאוני על פניהם זעק לחופש, הם אפילו לא ניסו להסתיר זאת. “תעודות בבקשה" אמר חייל נמוך ובלונדיני במבט סתמי לחלוטין, המפקד שלף את התעודות של כולנו, טוב. חוץ מזאת של פיליפ. המפקד נתן לחייל את התעודות וזה סרק אותם עם מכונה מיוחדת שמראה על כמה יציאות וכניסות הפרופיל עומד, 27 יציאות וכניסות בשביל קונור, לחלק ב2 זה בערך 13 סיורים. קשה לקונור להאמין ש13 פעמים יצא מהשער הזה והלך למצוא תקווה לעיר היפה והגוססת שלהם. הם נכנסו בטור במגלה המתכות ונתנו את הרובים העודפים למנהל התחנה. “של הגולים, תעשו בדיקה יכול להיות שזה ממולכד לבני אדם" ואז הם נכנסו לכיכר של העיר, העיר ישנה והקבוצה לא רצתה להרים רעש גדול. “אוקיי קונור,קרולין,וקני לחדרי המגורים, קונור אתה תילך למרפאה דבר ראשון בבוקר. ג'וני ראש הבלוק רוצה לדבר איתך, ארנולד…. בוא איתי בן.” הצדענו למפקד והוא החזיר לנו אותה. ויצאנו, הנהנתי לג'וני לשלום לפני שהתחלנו ללכת בדממה לבניין מגורים 6ה. הרחוב היה שקט וריח של דלק וסוליות חדשות נישא באוויר, כמו שקונור תמיד אהב. הוא זכר שהוא רצה להזמין את קרולין אליו, כמו שהוא עושה אחרי כל משימה. קני נראה עדיין בשוק ולא רצה לדבר. “קרולין, רוצה לקפוץ אליי? אני יוכל להכין קפה ואולי אפילו נראה סרט. עם יש חשמל" קרולין חייכה קצת ובזה ידע שהיא הסכימה, נדמה לו שהיא הייתה עדיין קצת מבושית מהנשיקה על הלחי שנתנה לו דקות קודם לכן. הוא מצא את זה הולם משום שגם קונור הרגיש בזה כמשהו מאוד טוב אך גם מבייש. הם הגיעו לבניין האפור שהיה ביתם, ולקרידורים הארוכים שלו. קרולין התלוותה איתו במעלית, קונור לא אהב את הדממה. “קרה משהו קרולין?” הוא שאל בנימה מודאגת "לא… אני עייפה, זה הכל" אמרה והרקינה את ראשה, קונור הכיר אותה יותר מדי זמן. משהו קרה והוא ידע את זה, אבל זה לא היה המקום או הזמן להיכנס לוויכוחים. אחרי הליכה של שלוש דקות הם הגיעו לדלת של קונור. חדר 199ה. קונור נגע בידית של הדלת שזיהתה את טביעת אצבעו ונפתחה בקול חשמלי "אחריך" אמר קונור וקרולין נכנסה לחדר. החדר של קונור היה גדול יותר מרוב החדרים משום שזה היה חדר אביו ג'וני. הוא היה גבוהה במועצת העיר ולכן החדר הכיל אמבטיה וטלוויזיה גדולה, וגם מיטה נוחה שקרולין אהבה לשכב בה רוב הזמן שהיא שהתה אצלו. הקירות נצבעו בצבע לבן אפרפר שלפעמים דיכאו את קונור. “את רוצה תה? קפה?” שאל קונור בעוד הוא והיא הורידו את המגפיים ואת המעילים שלהם. “אני רוצה…. לישון" היא אמרה בנימה משכנעת ביותר, “בסדר, אני מניח שאני יצטרף אליך" הוא אמר ופשט את מעילו החם. לא היה אכפת לשניהם לישון ביחד, הם גדלו כמו אחים. היא לקחה את החלק של המיטה שהיה צמוד לקיר, כמו כל פעם. “לילה טוב" הוא אמר, אחרי דקה ארוכה היא בירכה אותו בלילה טוב משל עצמה. קונור הרגיש את העיניים שלו נעצמות ואחרי עשר דקות הוא היה ישן. הבזק של אור עבר בחלומו כשהוא נפל במה שנראה כמו כלום, קונור היה מבועת. הוא הרגיש את האוויר המצליף דרך חולצתו וחיכה לסוף של הבור, הוא נפל על שמיכה עבה של שלג בלי פגע. והוא ראה את הגול מהקרב, צועק עליו מילים בשפה שלו ומתקרב אליו עם החרב שנדקר ממנה. כל תא בגוף של קונור זעק לברוח אבל גופו של קונור היה קפוא, הגול התקרב יותר ויותר וקונור ראה את הסוף מתקרב. “זה. לא .מקרי" הוא זעק ונעץ את חרבו בליבו של קונור. הוא התעורר בצרחה והרגיש זיעה קרה על מצחו. קרולין התעוררה והחזיקה אותו "אלוהים, קונור אתה בסדר?” היא אמרה בקול מבועת. קונור היה צריך כמה שניות להתעורר מהשוק "רק חלום… מצטער" הוא אמר. “בסדר. תישן" קונור נשכב על גבו והרגיש את ידה של קרולין על החזה שלו. היא הייתה חמה וידה ניחמה אותו. מחר יהיה עוד יום רגיל, כמעט רגיל.