הזדמנות- פרק 9

מנקודת המבט של עמית:
הסתובבתי בבית הספר כמו רוח, כל הפחדים וכל הכאבים בפנים, כל מה שחזר אליי שוב כמו פעם. לא יכולתי להתרכז בשום שיעור, לא הבנתי למה בכלל הלכתי לבית הספר. בשיעורים לא הקשבתי, בהפסקות הלכתי לפינה מובדדת או שהסתגרתי באיזה מקום. לא יכולתי לדבר עם אף אחד ולא לראות אף אחד. הכאב שחוויתי היה קשה מידי. ידעתי, בטח שידעתי שהוא היה שיכור, אבל שכרות לא מונעת את הכאב, לא מונעת את ההרגשה הזוועתית שהרגשתי אתמול. לא מבטלת את כל המילים שהוא אמר, את הצרחות שלו, את מה שהוא כמעט הכריח אותי לעשות. במצבים כאלה אתה מרגיש חסר אונים, וחוסר האונים שלי שיתק אותי לגמרי.
כשהלכתי במסדרון לכיוון הלוקר, הליכות איטיות ומסתכלות על הרצפה, הרגשתי מישהו לוקח את ידי וגורר אותי אחריו. הרמתי את ראשי וראיתי שזו אחינועם, טוב לפחות זה לא הוא. הלכתי אחריה לאן שהיא הובילה אותי, לא באמת היו לי הכוחות להתנגד.
"מה עובר עלייך?!" היא שאלה כשתיישבנו במקום שקט.
"אחינועם אני לא יכולה לדבר.." אמרתי לה.
"את מתנהגת מוזר מהבוקר! אני דואגת לך! תגידי לי מה עובר עלייך.." היא ביקשה.
"אני לא יכולה" אמרתי.
"למה?".
"כי קשה לי" הודתי בפניה.
"מישהו עשה לך משהו?" היא שאלה. אני הנהנתי. "משהו נורא?" היא שאלה, ואני שוב הנהנתי.
"אני מתחננת בפנייך.." היא אמרה בקול מיואש, "תספרי לי מה קרה, אני ממש דואגת".
"אמיר שמעוני" אמרתי ישר, רק השם שלו מעלה בי שוב בחילה, כאב. רק השם שלו מעלה לי מחדש את העיניים המפחידות שהיו לו אתמול, העינים שהיו צמאות לסקס.
"מה איתו החתיכת זבל? שוב עשה משהו מעצבן, שוב לא עובד?.." היא נאנחה.
"לא.. זה לא זה" אמרתי מיד.
"אז?.." היא שאלה.
הרמתי את עיניי אליה, מסתכלת עליהן היטב כדי לא לפרוץ בבכי ואמרתי בקול חלש "הוא כמעט אנס אותי אתמול…".
"הוא מה?!" היא צרחה.
"הוא היה שיכור" נאנחתי, "הוא הגיע אלינו הביתה וחיפש את אלון, הוא ליכלך אותי עם הידיים הדביקות שלו ועם השם יודע מה הוא הביא מבחוץ. עליתי לחדר להחליף חולצה וכשהייית עם חזייה הוא בא לחדר והתקרב לאט לאט.. אם אלון לא היה מגיע בזמן אחינועם.." נאנחתי, "המצב היה יכול להיות כל כך הרבה יותר נורא". היא התקרבה ונתנה לי חיבוק עוטף ובחיבוק הזה התפרקתי שוב לבכי, כבר נמאס לי לבכות, זה לא דבר שאמור לקרות כל כך הרבה פעמים.
"עמית שלי.." היא אמרה, "אני כל כך מצטערת.. הדבר היחיד שיש לי להגיד לך זה שאת יכולה להתנחם בעובדה שזה לא באמת קרה, שהוא לא אנס אותך ושלא יאנסו אותך.." היא אמרה. אני התחלתי לבכות שוב, עוד בכי כואב אבל חלש הרבה יותר.
"זה כבר קרה פעם.." נאנחתי, והשוק שהפנים שלה סימלו היה ברור שיבוא.

מנקודת המבט של אמיר:
לא באמת יכולתי להקשיב בשיעורים אחרי מה שאלון אמר. לא יכולתי להסתכל לאף אחד בעיניים, לא הרגשתי גבר כמו תמיד, הרגשתי אדם רע ומנוול, מי אני שכמעט אאנוס בחורה?! מה שמו לי בפאקינג שתייה שגרם לי להיות כזה זבל? וזה היה עוד כלום.. זה דברים שאנחנו תמיד שותים. הייתי מנסה להבטיח לעצמי שאני לא אשתה יותר אבל ברור לי שאני פשוט לא יכול.
הלכתי הביתה אחרי השעה החמישית למרות שהיו לי עוד שלוש שעות, לא יכולתי להישאר בבית הספר. נסעתי הביתה, אבל במקום לעלות הביתה החלטתי לעשות סיבוב בפארק שליד הבית, להשתחרר קצת, לחשוב. לא האמנתי על עצמי, כאב לי כמו שבחיים לא כאב לי. אני חייב להתנצל, אני חייב להגיד שאני לא.. שאני לא התכוונתי, אבל מה זה המילים האלה לעומת המעשה שקרה אתמול? מה אני יכול לעשות שירגיע אותה? הכאב שהיא חוותה אתמול. זה כל כך לא מגיע לה.
"יש סיכוי לראות אותך היום?" שלחתי ליעל, "אני חייב מישהו לדבר איתו".
"אמיר שמעוני פשוט רוצה לדבר?.. איפה אתה?" היא שאלה.
"בפארק בשכונה ג', מכירה?".
"אתה אשכרה לא זוכר את השם של הפארק?" היא שלחה עם סימן קורץ.
"מה לעשות" שלחתי לה עם חיוך קטן על הפנים.
"עשר דקות אני שם, במילא הברזתי מבית הספר היום".
"סבבה, את אמורה לראות אותי, אני יושב די קרוב להתחלה שלו". אחרי עשר דקות היא הגיעה, יפה כל כך. קמתי אליה, נתתי לי חיבוק חזק והיא התיישבה לידי. שיחקתי לה ביד, ראיתי חיוך קטן עולה על קצה פניה.
"מוזר לי לראות אותך ככה בחוץ.." היא אמרה, "בדרך כלל רואים אותך בצורה שונה" היא חייכה אליי.
"אני יודע, אני מקווה שלא הקפצתי אותך מאיזה מקום".
"האמת שלא, ממש השתעממתי".
"תודה שבאת" אמרתי.
"וואו אפילו תודה אתה אומר היום, מה קורה אמיר?" היא שאלה בצחוק.
"אני חייב לדבר עם מישהו על משהו שמציק לי.. עשיתי אתמול משהו לא טוב".
"מה קרה?" היא שאלה ישר בפחד.
"איך להגיד את זה.." אמרתי, "אני כמעט אנסתי אתמול מישהי".
"אתה מה?" היא שאלה בשוק ופתחה עליי עיניים גדולות.
"זה היה טעות, אני הייתי שיכור, אני לא זכרתי שבכלל שעשיתי את זה אבל אני פגעתי באחד החברים הכי טובים שלי ופגעתי בשותפה שלי לעבודה.. אני לא יכולתי להסתכל היום לאף אחד בעיניים, הרגשתי חרא של בנאדם. איך אפשר לחיות עם עצמך אחרי שאתה כמעט אונס בנאדם? זה לכפות משהו ולהפוך דבר טוב לדבר רע מאוד".
"לא ידעתי שאתה כזה דברן.." היא אמרה בחיוך, היא תמיד משעשעת, "אבל מה אתה חושב לעשות עכשיו? היא בטח לא רוצה לדבר איתך עכשיו או לשמוע ממך, שלא נדבר על לראות אותך".
"אני חייב להתנצל באיזשהי דרך ואני פשוט לא יודע מה לעשות. פגעתי בה אני יודע, ואת האמון בי היא לא תקבל בקרוב, אבל אני חייב לעשות משהו. אני לא אחיה עם עצמי אם אפילו לא אגיד סליחה מכל הלב על מה שקרה אתמול".
"לצערנו סליחה לא תעזור לכפר על מה שקרה..".
"אני יודע…" נאנחתי.
"אתה חושב שיש לי דרך לעזור? משהו?.. אני לא מכירה אותה אבל אולי? כל דבר.. באמת". חייכתי אליה חיוך קטן ואז התקרבתי אליה. נישקתי לשפתיה הרכות והיפות. המגע בשפתיים שלה הרגיע אותי, אני חושב שאני באמת מתחיל להתאהב בה.
"מבטיח לעדכן אותך אם אני אצטרך עזרה ממישהו, כרגע אני פשוט צריך להיות אמיתי ולהתנצל".
"מה אם תכתוב לה מכתב התנצלות?" היא שאלה והתחילה לעשות לי 'נעימי' על היד. נו ראבק היא יודעת שזה מחרמן אותי.
"אני לא טוב בלכתוב.." נאנחתי.
"תנסה.. אני מוכנה לעבור על זה לפני שתשלח אותו, בסדר?" היא שאלה בחיוך.
"אוקיי" אמרתי לה. אחרי זה המחשבות שלי עברו והתעופפו, חשבתי מה אני כבר יכול להגיד, מה אני יכול לכתוב, איך אני בכלל כותב מכתבים כאלה? אני לא מאלה שיכולים לכתוב מכתבי אהבה ומנגד גם מכתבי התנצלות אבל במקרה הזה אני פשוט חייב..
"אגב.." אמרתי אחרי כמה דקות של שתיקה. היא החזירה את מבטה אליי, "רוצה לצאת איתי במוצ"ש?" שאלתי בחיוך.
"מה?" היא שאלה בהפתעה, "כאילו דייט?".
"דייט דייט" חייכתי אליה, "אני רציני לגמרי".
"אתה אשכרה חושב על מחויבות?".
"דוגרי- אני מרגיש אלייך משהו יותר חזק משהרגשתי להרבה בנות בעבר".
"קבענו" היא חייכה אליי. התקרבתי אליה שוב, החזקתי בלחיה ונישקתי לה. אמנם אנחנו מתנשקים עוד לפני שבכלל יצאנו, ואמנם כבר שכבנו לפני שבכלל יצאנו, אבל זה ידוע שאני לא יודע לבנות זוגיות טובה, ולצאת איתה לדייט בחוץ זה נראה לי כבר התחלה טובה.