ההגרלה

בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים, מושב חרות היה חזון מבטיח, אם כי בשלב זה היו בו רק גבעות חול שעליהן צמחו בפראות חילפה ויבלית.
התנועה הציונית שרכשהב את השטחים עשתה מאמצים ניכרים להביא למקום מתיישבים. במטרה לתת פתרון לפועלים שרצו להגשים את החזון של יישוב הארץ ולעשות למען ביתם, וגם מתוך חשש שהערבים ינסו להחזיר לעצם את השטחים שנרכשו מידיהם.
הכוונה המקורית היתה למסור לכל חבר שטח של שלושים דונם, אבל מאחר שבינתיים הערבים לא מכרו כמות מספקת של מגרשים, המתיישבים הראשונים נאלצו להסתפק בשטחים קטנים יותר. גם המים ניתנו במשורה וסידור הביניים שבו ניתנו לתושבים מגרש ופרדס לא גדולים, בנוסף ליום עבודה בפרדסים בסביבה, ענה על הצרכים הבסיסים של החברים.
ערכו של הפרדס היה אונם נמוך אז, אך עם קום המדינה היתה לו עדנה בגלל העלייה הגדולה ומאחר שהיה אז מוצר היצוא העיקרי. ואז השתנה שמם של פירות הפרדס לתפוחי-זהב.

עם העלייה על הקרקע נערכה הגרלה. נציגי השלטון הבריטי עזרו במדידת המגרשים שנרכשו, וכך הגריל כל חבר מגרש בן שלושה דונים ושטח לנטיעת פרדס שהשתרע על פני שישה דונמים, והיווה הבטחה מתוקה לעתיד.
בזמן הקמת המושבים באזור גרו רוב החברים במקומות שונים, חלקם בעיר וחלקם במושבות. כולם היו פועלים שעבדו בכל עבודה מזדמנת. הוריי, ישראל ורוזה (שושנה), גרו תחויל ברמת-גן ואבא עבד שם בפרדס. שמו המקורי של אבי היה ראובן, אך מאחר שבילדותו שתה נפט ונשקפה סכנה לחייו, החליטו להחליף את שמו לישראל, והדבר עזר לו להחלים. עובדה…
כדי להתקיים, עבדו חברים רבים כמו אבי בפרדסים במקומות שונים, חלקם בכפר סבא וחלקם בתל מונד, בפרדסים שנטעו לורד מונד וחבריו, כדי לעזור לאיכרים המתחילים "עד שירחיב". לעומתם היו שעבדו בבניית הבתים ביישוב ובסביבה ואחרים עבדו אצל רוטנברג, בתחנת החשמל בנהריים.
היה נהוג לומר שכל עבודה מכבדת את בעליה (על אף שלא תמיד זה היה כך) וההליכה להתיישבות נראתה דבר מבטיח שיש לו עתיד. בין הבתים סומנו הדרכים והרחובות, ומתוך החולות קם יישוב.
המגורים בעיר לא היו טובים יותר והחברים שמחו לבוא לכאם עם משפחותיהם. היו אף חלוצים שלא היתה להם עבודה ואשר היו מעוניינים להתיישב בקרקעות אלה, אך לא היה תקציב לממן את עבודתם. התקציבים לבנייית בתים ולייסוד משקים היו אמורים להגיע מקרן היסוד, ומאחר שהם לא הגיעו, המציאו כל מיני פטנטים. התחכמות זו הרחיבה את רשימת המתיישבים ומקומות ההתיישבות, וכך כל מי שהרגיש חלוץ יכול היה להרשם. בחרות למשל היו רשומים כמתיישבים-חלוצים כל שחקני "האוהל", תיאטרון הפועלים של אותם ימים, ומובן שהם כלל לא מימשו את ההתיישבות שלהם.
לאמיתו של דבר לא היה למתיישבים מה להפסיד, עבור רובם, כל רכושם היה האידיאולוגיה שלהם, ועל פיה תכננו לגדל את הדור הבא. בין התר הם הצהירו:"לא נהיה עוד כבני העיירה היהודית", אך למרות זאת ניהלו את הכפר כעיירה יהודית לכל דבר, על ערכיה, שפתה ותרבותה – כי זה מה שידעו והכירו.