הזדמנות- פרק 8

מנקודת המבט של אמיר:
התעוררתי בבוקר עם כאב ראש ענק. הסתכלתי סביב וראיתי שאני בחדר של אלון, מה? מה אני עושה פה?.. הכל היה מעורפל, הראש שלי כאב בטירוף, גם העין שלי. קמתי והלכתי לשירותים בבית שלהם, אני כבר יודע איפה הכל נמצא. הסתכלתי על עצמי רגע במראה וראיתי חתיכת בוקס על הפרצוף, מה זה?! מי המניאק שנתן לי את הבוקס הזה?! שטפתי פנים וצחצחתי שנים עם האצבע, נו לא התארגנתי על לישון פה. וואי אני לא זוכר כלום מאתמול, הפסדתי משהו?
חזרתי לחדר של אלון, הוא לא היה שם, לא יודע איפה הוא. בדקתי את הטלפון, השעה הייתה שמונה וחצי בבוקר. ליד הטלפון קלטתי מפתח ופתק. "זה המפתח לבית אתה פה לבד, תנעל אחרי שאתה הולך. בוקר טוב שיהיה". טוב כל מה שאני צריך זה רגע לעבור בבית, לצאת מהחמרמורת המטורפת שתוקפת אותי עכשיו, להתארגן ולעוף לבית הספר. למה יש לי הרגשה שיצאתי אחד הילדים הכי מניאקים בעולם? אם אני אצל אלון זה אומר שקרה משהו, זה אומר ששתיתי אתמול יותר מידי. הדבר האחרון שאני זוכר זה שיצאנו כמה חברים, אני לא יודע איך הגעתי לפה.
"בוקר טוב" אמרתי לחברים כמה שעות אחרי זה בבית הספר.
"בוקר טוב, איפה נעלמת אתמול?".
"אחי אני לא זוכר כלום מאתמול" אמרתי לצחי.
"איך אתה לא זוכר? וואי היה ערב משגע..".
"כמה שתיתי?" שאלתי מהר.
"המון.." הוא נאנח.
"אני מבין, איפה אלון? אני חייב לו טובה, הוא כנראה הציל אותי אתמול".
"מסתובב, האמת שהוא היה נראה במצב רוח על הפנים היום בבוקר".
"וואלה? נו בטח כי התעלקתי עליו כמו עלוקה אתמול, בטח הייתי שיכור והגעתי אליהם".
"אתה באמת לא זוכר כלום?".
"כלום אחי כלום, בחיים לא הרגשתי ככה".
"זה כי שתית יותר מידי אתמול, תיזהר לפעמים הבאות".
"מבטיח" אמרתי וקלטתי את אלון מרחוק.
"אלון" צעקתי והוא התקרב אליי. היה לו מבט מאוכזב בעיניים. מה עשיתי לו משהו?
"אמיר בוא רגע" הוא אמר לי, ואני כמו פודל פשוט צייתתי. ידעתי שמה שהוא הולך להגיד לי לא טוב. היה לו מבט כל כך כועס בעיניים, אני פשוט לא מבין מה עשיתי. לעזאזל אני שונא את המצב הזה.
"אה גבר?" שאלתי כשנשענו שנינו על קיר.
"אתה זוכר מה קרה אתמול?" הוא שאל. יא ראבי אתה חושב שאני זוכר משהו?
"ממש לא, מה קרה?".
"תקשיב זה לא.. הגזמת הפעם" הוא אמר ישר.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"עשית משהו שלא צריך לעשות.. אם לא הייתי חבר שלך הייתי מרביץ לך הרבה יותר מהבוקס שנתתי לך אתמול".
"זה בגללך?!" הרמתי את קולי, "מי אתה חושב שאתה יא חתיכת אפס?!".
"הופה אתה גם מקלל אותי" הוא אמר בשיא האומץ.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב.." אמרתי מרגיש את כל הכעס עולה לי לפנים, "אני…".
"אתה כמעט אנסת את אחותי" הוא אמר ישר. אני מה?.. הסתכלתי עליו מופתע, בחיים לא הגעתי למצב כזה, אני לא אדם כזה, אני לא כופה על אף אחד כלום. אני עושה את זה עם עוד איכשהו כבוד וכרגע יש בחורה שכן מעניינת אותי והסטוצים האחרים לא מעניינים אותי. אבל מה לעזאזל.. אני ניסיתי לפגוע בעמית? אני? והיא? מסכנה.. אין מצב. הוא צוחק איתי, אין מצב שהייתי עד כדי כך שיכור.. ואם הוא לא צוחק?
"אתה רציני איתי?" שאלתי בקול חלש.
"אני לא צוחק" הוא אמר באכזבה וייאוש, "אתה הגזמת אמיר.. אתה צרחת עליה, המשפט שאמרת בשנייה שהגעתי לחדר.. לא אומרים דברים כאלה, אני יודע שזה פשוט לא היה בשליטה שלך, אבל באמת.. אתה לא מבין מה זה עשה לה. אתה הטרדת אותה, אתה הטרדת את אחותי הקטנה.." הוא אמר מיואש, עצוב, כמעט על סף בכי. בחיים שלי לא ראיתי את אלון ככה.
"יש משהו שאני יכול לעשות?" שאלתי.
"להתרחק ממנה כמה ימים.. אם רק תראה אותה היא לא.. היא לא תוכל לראות אותך או לדבר איתך.. היא יודעת שהיית שיכור, היא זו שניסתה לעזור לך מלכתחילה, אני לא הייתי בבית כשהגעת לשם, היא ניסתה לטפל בך אבל היא לא באמת ידעה איך. אני לא בטוח איך הגעתם למצב שהגעתם אליו אבל אני יודע שאחותי לא היתה מורידה חולצה כי היא הייתה רוצה". היא מה?.. מה הוא אמר עכשיו?
"מה אתה מציע לעשות? תוכל לפחות להגיד לה שדיברת איתי ושאני באמת מצטער על הכל?".
"התנצלות לא תעזור לזה.. אבל אני אגיד לה. תעשה לי טובה ואל תדבר איתה, את הפרויקט תנסה להמשיך לרגע לבד ואז תעדכן אותה, כשהיא תהיה במצב. היא לא תהיה מוכנה אפילו לחשוב על לראות אותך עכשיו ובטח שלא להישאר איתך בחדר אחד לבד.. אם יש מישהו כרגע בעולם לדעתי שהיא מפחדת ממנו זה אתה".
"אתה יודע ממנה קצת פרטים על פאקינג איך זה קרה?" שאלתי מיואש.
"היא לא הייתה מוכנה לדבר.. היא נשארה בהלם טוטאלי ובכי היסטרי בערך חצי שעה אחרי שאני הגעתי הביתה, היא לא הייתה יכולה לזוז. היא הייתה מרותקת לרצפה והיא לא הצליחה להפסיק לבכות, מהפחד, הייאוש, החוסר אונים שהיא הרגישה כשהצמדת אותה לקיר". אלוהים במה הסתבכתי..
"אחי אני לא..".
"זה בסדר, אני יודע שלא התכוונת לזה, אבל אין איך להחזיר את הגלגל לאחור" הוא אמר מיואש, "ואני גם אדבר איתך כשאני אוכל, גם לי המצב הזה קשה".
"בסדר.." נאנחתי. הוא טפח לי על הכתף והלך לדרכו משאיר אותי בהלם טוטאלי מהסיפור שלו. איזה אידיוט אני…