נמאס לי כבר ממך.

אם אני אשתוק זה יותר יעזור לך?
אם לא אדבר ואהיה שקט, תהיה שמח? אני תוהה למה. אני בסך הכל בן אדם כמוך, תסביר לי במה אני שונה לעזעזל?
למה לי אין חברים ולך יש? למה אתה לא בוכה ואני כן?
תסביר לי. אתה יודע שנמאס לי? נמאס לי שאין לי חברים, שאמא ואבא שלי כל הזמן, נמצאים לי כל העורף ולא מרפים כמו עלוקה, כי אתה יודע, החיים שלי חרא.
אבל אני תוהה, אולי אם אעלם, החיים שלך יהפכו ליותר טובים? אולי הדמות שלי, תהפוך לדמות נושאת רחמים. אני לא צריך רחמים, מספיק לי הדיכאון שיושב בתוכי. ואינו מרפה, ואני אף פעם לא מבין למה. כמו ההורים שלי. כמוך, כמו כולם.
כשאני מי שאני יש לכם טענות, יש לך טענות. וכשאני מנסה להשתנות זה לא בסדר. אני לא מבין אתכם. באמת.
אבל זה כי אני ״מוזר״ ואתה יודע מה? אף פעם לא הבנתי מה זה להיות ״מוזר״ כי אני מי שאני. אז אולי אני באמת מוזר, אבל איך אתם יודעים?
אתם הרי לא רוצים להיות חברים שלי. מאיפה אתה מסיק מסקנות?
סתם כי אתם התנפלתם עליי? אני מתפלא. יש לכם פה עוד ילדים, אתם יודעים, לא רק אני צריך לסבול. אני יודע שלא תעיז לעשות את זה למי שמעליך, ואתה יודע למה? כי אתה פחדן, כמוני. כמוהו. תמיד יש מישהו מעלייך, מעליי, מעליו, מעל כולנו.
אבל למה שתקשיב לדברים שלי בכלל? אה? למה אתה טורח? כשאתה רואה את הדמעות שלי ניצוץ של שמחה עולה לך בלב, וחיוך מוסמק עולה לך על הפנים שלך, שאני מתעב אותם.
אולי בגלל זה אתה שונא אותי? בגלל שאני מתעב אותך?
אני, מתעב אותך לא סתם. באמת שלא סתם, אני לא אידיוט. אני בסדר.
נחש למה אני מתעב אותך. אה. אתה שותק. ובצדק אתה יודע מה? למה אני באמת טורח?
אתה מביט אל הרצפה בזלזול כלפיי, וכשאני אומר לך להרים אלי מבט, עד שאני מעיז, לא אכפת לך.
למה לי אין אומץ להגיד דברים ולך יש? למה לי לא מקשיבים? למה אני רואה ובלתי נראה? תסביר לי אתה, הרי אתה הוא שמבין לא? אתה המהולל.
ולעזעזל, עד עכשיו לא מצאתי תכונה אחת טובה בך. אני שואל את עצמי למה לעזעזל אנשים רוצים להיות חברים שלך? אולי באמת מתוך רחמים?
למרות שאתה צוחק איתם עליי, כך שנראה שהאופציה ירדה. אולי הם איתך מתוך חוסר חברים? אולי הם כמוך? אולי אתם סתם רודים בי כי משעמם לכם?
תסביר לי כבר. למה אתה עושה את זה? כל יום, כל שעה, וכל עת שאתה רואה אותי. למה? מה עשיתי לך?
אתה יודע שילד בגילי, היה כבר נכנע, ואתה בוודאי היית שמח, ורק בגללך אני לא נכנע, אני מוכיח לעצמי ולבושים שמעריכים אותי, שאני חזק.
כן, כמו שאתה שומע, חזק. אבל אתה יודע מה? לאט לאט החלום שלך מתמשש, הרי לכל אדם יש נקודת שיברון, ואתה והחבורת עלובים שמשתרכת אחרייך תמיד, מובילים אותי לאותה נקודה. כי לא אכפת לכם ממני, ואני עדיין לא מבין למה?
אני מוריד דמעות ולא אכפת לך, אני צועק עלייך ולא אכפת לך. אתה פשוט עומד כמו פסל עם חיוך מעצבן, שמראה זלזול מטורף. למה אתה עושה את זה לעזעזל?! תסביר לי!