הוא היה החבר הקטן שלי

הוא אומר שהוא לא יפגע בי.
הוא החבר הקטן והסודי שלי. הוא ילד קטן, ממש כמוני. והוא לובש בגדים ישנים, והשיער שלו חום פרוע, הוא תמיד מחזיק דובי חום-לבן, שסרט כחול קשור סביב הצוואר שלו. ואנחנו משחקים במשך שעות, אבל אם אני רוצה להחזיק לו את היד הוא כועס… ושהוא כועס הוא מפחיד אותי, הוא כל כך כל כך מפחיד אותי. ואם אמא נכנסת לחדר, הוא נעלם. ואז אני עצובה, אבל אסור לי לספר לה למה, כי הוא אומר שאסור לי לספר עליו לאף אחד, כי הם יחשבו שאני משוגעת, שאני לא בסדר. אני לא מאמינה לו, פעם אמרתי לו שאמא שלי נחמדה, והיא לא תכעס, וא שהוא יחבב אותה, והיא יכולה לתת לו אוכל, כי הוא תמיד אומר שהוא כל כך רעב… ואז הוא ממש כעס, הוא צרח שמבוגרים הם רעים, ושאסור לסמוך אליהם כי הם תמיד מאכזבים אותך, ואז בכיתי ואמרתי לו שיום אחד גם אני אהיה מבוגרת, אז הוא שתק פתאום. הוא נראה המום, ואז הוא רק נד בראשו לשלילה ואמר שהוא לא יתן לזה לקרות.
באותו יום הוא הפחיד אותי, אבל אחרי זה לא אמרתי יותר שאני אהיה מבוגרת. המשכנו לשחק כל יום, וככל שהזמן עבר הוא בא יותר ויותר, ונעשה אגרסיבי יותר ויותר, עד שהוא ממש הפחיד אותי. אז סיפרתי לאמא שלי, חשבתי שהיא תעזור אבל… הוא צדק, היא באמת חשבה שאני משוגעת, שאני ממציאה סתם. ואז… הוא לא בא הרבה זמן, ושהוא חזר, הוא היה כועס מאי פעם, הוא צרח שאסור לי לספר לאף אחד עליו, ושאני צריכה לשלם את המחיר. פתאום הוא ריחף קצת, וקצוות מהשיער שלו היו זקורים, כאילו מישהו מחזיק אותם בחוטים שאי אפשר לראות. אבל אז התחלתי לבכות, והוא ירד ועמד מולי, רציתי לחבק אותו, אבל אסור לגעת בו. פתאום הוא נראה לא כועס יותר. הוא שאל אם אני רוצה ללכת, ולהיות איתו, אמרתי שכן, ואז הוא נגע לי במצח.
זה לא כאב, אבל פתאום הרגשתי שונה, ראיתי ילדה ששוכבת על הרצפה, העיניים שלה היו פעורות והפה שלה פתוח, היא נראתה כמוני. ואז אמא נכנסה, והיא התחילה לצרוח ולבכות. פתאום רציתי לחבק אותה, כבר לא כעסתי, אבל הילד עצר אותי. הוא אמר שאסור לנו לגעת באנשים אחרים, שאלתי מה הוא עשה לי.
הוא אמר שעכשיו אני כמוהו.