crying is weakness so I yell instead – פרק עשירי.

"נתראה מחר חמודים!" אמרתי בחיוך ענקי וחיבקתי את כולם. הרגשתי דמעות עולות לעיניי אבל אני לא אבכה – אני לא חלשה ואסור לי להראות להם שאני כזאת הם צריכים מישהו חזק ויציב לידם.
החלטתי להתיישב קצת בדשא של בית החולים ולשאוף מעט אוויר לפני שאני מתקדמת אל תחנת האוטובוס.
אתמול אחרי התקרית עם הסנוב הזה סיימתי את הקניות והגעתי הביתה.
אחי חזר מאוחר בערב עייף ומבואס – כאב לי לראות אותו ככה.
היום בלימודים תום והחבורה שלו החלו להריץ עליי בדיחות ולרדת עליי – מה שהם לא ידעו שלמדתי כמה מילים חדשות ותכסיסים שבואו נגיד השאירו אותם רטובים למשך כל היום.
באיזשהו מקום שמחתי על כך שמזאת שאף אחד לא מדבר איתה קיבלתי יותר יחס, גם אם הוא שלילי הוא בכל זאת זה יחס – משהו שלא קיבלתי במשך מספר שנים.
לפתע שמעתי בכי משמאלי וראיתי נערה בת גילי יושבת על הדשא ומתייפחת.
התקדמתי אליה במהירות והוצאתי טישו מהתיק שלי.
"תודה" אמרה אך לא חייכה.
התיישבתי לידה ובחנתי אותה. היא נראתה מוכרת.
האף הסולד שלה והנמשים שלה כל כך הזכירו לי מישהו אך לא יכולתי לשם את האצבע מי…
"איך קוראים לך?" שאלתי לבסוף. היא סובבה לעברי את מבטה השפילה אותו מעט ואמרה בלחש "אמה גרופמן".
"אני נעמה כהן" אמרתי והסתכלתי על ידיה ששיחקו עם הדשא ועל הדמעות הקלות שהחליקו על לחיה.
"מה קרה?" שאלתי בזהירות ואז היא פרצה בבכי.
חיבקתי אותה במהירות וניסיתי להרגיע אותה מעט.
לאחר שהיא נרגעה היא ספרה לי על כך שאחיה הקטן חולה בלוקמיה ושקוראים לו גיא – ואז הבנתי למה היא כל כך מוכרת לי גיא הוא אחד הילדים החדשים בחדר.
"אל תדאגי ראיתי אותו היום – הוא ילד חזק!" אמרתי לה בניסיון לעודד אותה אך חיוך לא עלה על שפתיה.
"לפי מה שהבנתי אתם הגעתם לא מזמן אל העיר – איפה את לומדת?" שאלתי אותה והיא ענתה על השאלה הזו אבל ראיתי שהיא לא ממש מתרכזת בכך.
"אני עוד לא לומדת מחר אני מתחילה באיזה בית ספר במרכז העיר" הנהנתי אליה חיבקתי אותה שוב ואמרתי לה שאני מקווה לראותה שוב ושכן זה קשה אבל חייבים להתמודד עם כך.
במשך כל הנסיעה עשיתי את מה שלא עשיתי הרבה זמן – חשבתי.
סרטן זה משהו שקשה להתמודד איתו אבל צריך לחיות עם כך.
לא, לא להמשיך הלאה, צריך לקחת את עצם הבעיה והקושי ולחיות דרכם, צריך לדעתם להשתמש בבעיה ובקושי כאמצעי ומשהו שחיים איתו ולא משאירים אותו בעבר כי אדם מורכב מהחיים שהוא עבר ומה שהוא לקח ממנו אז לדעתי אין אפילו דבר כזה "להמשיך הלאה" – זה רק נקרא לדעתי הדחקה וגם התעלמות, ולפעמים להתעלם יכול להיות הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות.