הקעקוע פרק 4

"אני אלכס" הוא אמר לי כשחיוך שרוע על פניו. היה ברור לי שהחיוך מזויף.
עיניו האפורות חסרות הרחמים גילו את שיקרו.
קולותיה של הנערה הדהדו בראשי שוב ושוב. פחדתי שהנערה הזו…
יכולה להיות אני.
כיסיתי בשמיכתי שעל מיטתי במהירות את רגליי, כך שהסתירו את הקעקוע. הייתה לי הרגשה חזקה שבגלל זה הוא כאן.
"אני שיין.." אמרתי בביישנות, בעוד המשכתי לכסות את רגליי בשמיכה.
"אנחנו מכירים או משהו כזה…?"
הוא גירד את ראשו, כחושב איזו תירוץ לתת לי שאני אאמין לו.
"שיין….? את לא זוכרת אותי..?" הוא אמר בעוד הוא מתיישב על כורסה קטנה. הוא חיפש בעיניו את הסימן.
"אני אמורה לזכור..?" הרמתי גבה בבלבול.
הוא רטן בכעס כאשר סיים את חיפושו. חיוך קל של הקלה עלה על פניי.
"משהו לא בסדר?" שאלתי בתמימות. ניסיתי כמה שאפשר להסתיר את שמחתי.
הבעת הכעס שלו התחלפה במהירות לחיוך מזויף.
"ברור שלא.."
הדלת נפתחה בקול רם בעוד אייבי נכנסה לחדר כשחיוך ענק מרוח על פניה. היא הרימה את ידה הימנית לאוויר כאות ניצחון.
עיניו של אלכס התרחבו בהפתעה. גל אימה הציף אותי כשראיתי גם אני את הספרה 4 המקועקעת על זרועה של אייבי.
"שיין! את לא תאמיני מה קרה עכשיו! אני-" היא עצרה את עצמה ששמה לב לאלכס.
"אה… שלום.." פניה הסמיקו ממבוכה.
"מי אתה?" היא שאלה אותו בסקרנות.
"היה נחמד לפגוש אותך שוב, שיין.." הוא קם מהכורסה בלי לענות לאייבי והתקרב אל דלת החדר.
"להתראות." הוא אמר ויצא מהחדר בעוד הוא סוגר את הדלת מאחוריו בטריקה.
"אוקיי….? מי זה היה….?" היא שאלה אותי בעוד היא מרימה גבה.
לא חיכיתי לענות לה. פשוט תפסתי את זרועה ומשכתי אותה לכיוון הדלת.
"את חייבת ללכת!" צעקתי בפניקה. לבי דפק בחוזקה כי ידעתי שנערה הזו..
יכולה להיות אייבי…
"למה?! מה קורה פה?!" היא שאלה אותי בחוסר הבנה בעוד שהיא התנגדה לצאת מהחדר.
"אנחנו בסכנה נוראית! אנחנו חייבות להסתלק מכאן!"
"שיין, אני לא מבינה מה קורה פה… זו מתיחה או משהו?!"
"לא!" צעקתי בתסכול. "זה…."
"אני יודעת מה זה!" היא קטעה אותי בכעס. "את פשוט כועסת שאני התקבלתי ואת לא!"
"על מה את מדברת?!" דמעות של תסכול ירדו מעיניי. "אני מנס-"
"די!" היא צעקה עליי בזעם. "פשוט די! תעזבי אותי בשקט!", היא יצאה מהחדר בטריקה רמה.
לא ידעתי מה לעשות. רציתי לרוץ אחריה ולנסות להסביר לה, אבל אני בעצמי לא מבינה מה קורה.
כל מה שאני יודעת זה שעכשיו…
אייבי בסכנה.

……………………………………………………………………………………….
~מבטו של אלכס~
יצאתי מבית היתומים העלוב הזה.
לפחות מצאתי אחת…. יותר טוב מכלום…
נכנסתי למכונית הלבנה שהשאיר לי וויל בפתח בית היתומים.
הוצאתי את הטלפון מכיסי והתקשרתי אל הבוס.
"בוס?" שאלתי בשביעות רצון.
"נו? מצאת אותם?" הוא אמר בחוסר סבלנות.
"מצאתי אחת בעלת הסימן." אמרתי בגאווה. "אני שולח לך פרטים עליה"
"אני רוצה אותה אצלי עד מחר בבוקר" הוא אמר בקול קר וניתק.
זה הולך להיות יום ארוך…

……………………………………………………………………………………….
~מבטה של קטלין~
הצצתי בפחד אל מחוץ לבור.
"השטח פנוי.." לחשתי לאופק בשמחה ויצאתי מתוך החור הקר.
ניקיתי מעט את חולצתי ומכנסי המלוכלכים מהשלג ומהבוץ שהיו בשפע בתוך הבור המחניק.
אופק יצא מיד אחריי. שיערו השחור ובגדיו היו מלוכלכים כשלי.
הוא המשיך לבחון את האזור בחשש.
"את בטוחה שכולם הלכו..?"
"כן…. זה נראה ככה…" עניתי לו. הוא היה מאוד מבוהל.
"מה אנחנו עושים עכשיו?!" קולו היה רועד.
"בוא נלך לבית שלי.. נסתתר שם קצת…" אמרתי והצבעתי על נקודה במרחק.
"אני לא חושב שזה רעיון כל כך טוב…" הוא לחש לי ונירתע מכך.
"נו, תירגע!" צעקתי עליו. כבר שכחתי את הסכנה בה אנו נמצאים. "הכל יהיה בסדר.."
הוא הסתכל עליי במבט מודאג.
"ממה אתה על כך מודאג?"
"אני לא רוצה שיקרה לך משהו.." הוא לחש ובעט בכעס באבן קטנה ואפורה.
פרפרים התעופפו בבטני. השפלתי את ראשי כדי שלא יראה את פניי מסמיקות.
התקרבתי אליו והחזקתי את ידו.
"אז, בבקשה…" לחשתי לו. "בוא איתי…"
הוא נכנע לדרישותיי ועקב אחריי.
התחלתי לרוץ לכיוון ביתי, כשאופק רץ אחריי.
………………………………………………………………………………………..
~נקודת מבט של חייל~
הצצתי במשקפתי.
הילד… הוא רימה אותנו….
הוא רץ אחריי נערה….. היא חייבת להיות בעלת סימן!
"אדוני?" אמרתי אל המפקד שלי. הוא הסתובב לעברי במבטו הרגיל והכועס.
"מצאתי את הילד…" אמרתי בגאווה. "ועוד אחת"
הוא חייך בשביעות רצון.
הסתכלתי במשקפת.
ראיתי בקתה קטנה וצנועה מעץ.
זה מה שהם מתכננים..
טיפשים קטנים….
"הם גם מובילים אותנו…. למחבוא שלהם"