unforgettable-בלתי נשכח פרק 4

טוב.
אז שתסיימו לקרוא את הפרק הבא של הסיפור שלי…..
תקראו את הרציתי להוסיף, מחכה לכם הודעה קטנה שאני מקווה שתשמחו לקרוא…
:)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

התעוררתי לחבטת כרית. פקחתי עיניים וראיתי שזואי עומדת מעליי עם כרית אחת בכל יד, מוכנה להתקפה. תפסתי את הכרית הקרובה ביותר והפלתי אותה מה שהוביל למלחמת כריות שנמשכה עשרים דקות ואז התכוננו לבית ספר.
רוג'ר הקפיץ אותנו לבית ספר כי זואי הייתה עצלנית מכדי ללכת ברגל וליאם עבד. היום התחלנו את היום ביחד בשעתיים של מעבדת כימיה. המורה נכנסה לכיתה ואמרה שהיום עושים ניסויים. כל הכיתה צווחה בהתרגשות ואני וזואי הסתכלנו אחת על השני במבט של 'מפוצצים היום את בית ספר' וחייכנו.
"אוף, כלום לא מצליח לי." שמעתי את זואי מתלוננת מהעמדה שלימיני.
"איך את לא מצליחה? זה ממש קל."
"בטח שלך זה קל. את גאון בכימיה." אמרה. "ובמתמטיקה, ואנגלית, ופיזיקה, וכל מקצוע אחר שקיים בעולם הזה." צחקתי.
"אל תגזימי."
"לא מגזימה. זאת עובדה שאת האדם הכי חכם בבית ספר הזה."
"טוב, בואי נחליף נושא."
"בשמחה."
המורה חילקה את המבחנים שעשינו לפני שלושה חודשים. היא ידועה כמורה שבודקת ומחזירה את המבחנים "מהר".
"תבואי לדבר איתי אחרי השיעור." המורה אמרה לכיווננו והניחה על השולחן שני מבחנים. שלי ושל זואי.
"יש, קיבלתי 78." זואי אמרה בשמחה. "אולי אני חכמה אחרי הכל." במצב רגיל הייתי צוחקת אבל הייתי עסוקה בלבהות בציון שקיבלתי.
"כמה קיבלת?" זואי שאלה.
"מה?" לא הקשבתי לה. תפסתי את הדברים שלי ויצאתי מהכיתה. קיבלתי 46. לא אכפת לי. הסתכלתי שוב על המבחן והפעם התמקדתי בתאריך שבו הוא התקיים. ארבעה חודשים אחרי התאונה. בדיוק היום לפני שבעה חודשים ו-32 ימים הוא מת לי בידיים. לא הצלחתי לעצור יותר את הדמעות ורצתי לשירותים, אבל מישהו עצר אותי.
"מה קרה?" הוא שאל. ניסיתי לעקוף אותו ולהסתגר בשירותים אבל הוא תפס בידי ולא שיחרר. ראיתי חלק מהקעקוע שעל היד שלו והרמתי את מבטי. כריס.
"כלום." אמרתי וניגבתי את הדמעות. החזקתי בכל כוחי את הדמעות שאיימו לצאת. לא רציתי שיראה אותי בוכה. לא רציתי שיחשוב שאני חלשה.
"רוז, בבקשה תגידי לי מה קרה." הוא ראה את המבחן בידי ולקח אותו.
"זה העניין? אז נכשלת. בגלל זה את בוכה?" הוא לא מבין. הוא לא יודע כלום וניצלתי את זה. אף אחד לא יכול לדעת מה קרה.
"בחיים לא קיבלתי נכשל. הציון הכי נמוך שקיבלתי היה 93."
"קודם כל, וואו. דבר שני את לא צריכה לבכות בגלל הנכשל. אני בטוח שאם תדברי עם המורה היא תאפשר לך לעשות מבחן חוזר." כשהוא אמר את זה נזכרתי שהמורה ביקשה ממני לבוא לדבר איתה בסוף שיעור.
"מה אתה עושה פה? לא סיימת בית ספר?" שאלתי.
"סיימתי. באתי לאסוף את אחותי."
"טוב." אמרתי והתחלתי להתקדם לעבר הכיתה.
"לאן את הולכת?"
"לדבר עם המורה." אמרתי מופתעת. הוא בעצמו אמר לי לדבר איתה.
"אולי כדאי שתשטפי פנים קודם." הלכתי אל עבר השירותים.
"תודה." אמרתי ונכנסתי לשטוף פנים.

נכנסתי לכיתה אחרי הצלצול.
"אפשר לדעת מה קרה לך במבחן?" המורה שאלה.
"לא יודעת."
"את יודעת את החומר הזה רוז. מה קרה?"
"אני מניחה שלא הרגשתי כל כך טוב וזה השפיע על הריכוז שלי במבחן."
"רק בגלל שאת תלמידה מצטיינת וציון כזה אינו אופייני לך אני אתן לך להיבחן במועד נוסף."
"תודה."
"אל תודי לי עדיין." אמרה ויצאה מהכיתה. נשארתי שם לבד במשך כל ההפסקה. לא הפסקתי לחשוב עליו. הזיכרון שלו הכה בי ולא הייתי מוכנה לזה. אני אהבתי אותו ואיבדתי אותו. אני עדיין לא מאמינה שהוא כבר לא חלק מהחיים שלי. הוא עזב. השאיר אותי לבד להתמודד עם העולם מבלי שהוא יהיה שם לצידי. אני לא יודעת אם אני מסוגלת לעשות את זה אבל אני חייבת. בשבילו.

"הנה את." שמעתי את קולה של זואי.
"חיפשתי אותך כל ההפסקה. איפה היית?"
הייתי צריכה קצת זמן לחשוב."
"לחשוב על מה?" היא שאלה.
"לא משהו מיוחד. רציתי קצת זמן לעצמי, זה רע?" שיקרתי. אף פעם לא שיקרנו אחת לשנייה.
"לא, זה בסדר. אני מבינה אותך. לפעמים פשוט רוצים להתנתק מהכול." או להיעלם מהעולם. להיבלע על ידי האדמה ולברוח מהכול.
"כן." עניתי.
"טוב, בואי. יש ספורט."
"בואי." אמרתי והלכתי אחריה בחוסר חשק מוחלט.

חזרתי הביתה. זה היה יום נורא. בית ספר תמיד היה הסחה מהחיים מבחינתי, גרם לי לשכוח מהצרות שלי לכמה שעות ביום. הפעם הוא היה זה שהחזיר אותם אליי. לא ראיתי את זה בא וזה מוטט אותי.
נכנסתי לבית.
"רוז?"
"כן אמא."
"אבא שלך אמר שהוא יחזור עוד מעט הביתה ונלך כולנו למסעדה." האבא החורג שלי, היא מתכוונת.
"חייבים ללכת היום?" שאלתי. לא התחשק לי לצאת מהבית היום. רציתי רק להסתגר בחדר שלי ולנסות לשכוח אותו, אולי הפעם זה יעבוד.
"לא, אבל מזמן לא עשינו משהו כמשפחה."
"אז אפשר מחר?"
"הכול בסדר רוז?"
"כן אמא אני פשוט לא במצב רוח לצאת היום מהבית."
"אין בעיה. אז נצא מחר. אל תשכחי."
"אוקיי." אמרתי ועליתי לחדר.
הסתגרתי בחדר במשך 3 שעות ולא יכולתי לסבול את המראה שלו. התארגנתי והלכתי לים. ישבתי על החול ובהיתי בגלים. הם תמיד זורמים בכיוון אחד, אין להם בעיות, הם פשוט זורמים. הלוואי והייתי יכולה לזרום כמוהם. להתגבר על כל מכשול ולהשאיר אותו מאחור. אבל לא הצלחתי לעשות את זה. לא משנה כמה ניסיתי ברגע שהוא עלה במוחי כל הזיכרונות באו איתו וככל שנזכרתי בהם יותר, היה יותר קשה להתמודד איתם. כאב לי להתמודד איתם. כל זיכרון לקח פיסה ממי שהייתי, כל זיכרון השכיח ממני את ההווה וזרק אותי לעבר ששבר אותי בכל פעם שנתקלתי בו. להתמודד עם הזיכרונות האלה כל כך קשה שלפעמים אני מעדיפה לוותר ולתת להם לעטוף אותי. לפעמים עדיף להיכנס לעולם של כאב רק בשביל לראות אותו שוב, לאחוז בו ולא לשחרר. לפעמים עדיף לעשות את זה מאשר להתעורר כל יום להווה שהוא לא נמצא בו.
"רוז?"
"ליאם?"
"מה את עושה פה?"
"חושבת. מה אתה עושה פה?"
"באת לים בחורף. לא קר לך?" הוא שאל והציע לי את מעילו. סירבתי וחזרתי לבהות בגלים. הם היו רגועים מתמיד ואני? בי התחוללה סערה.
"לא ענית לשאלה שלי."
"אני בא לים כדי לנקות את הראש. הים תמיד הרגיע אותי, מאז שהייתי ילד הייתי בא לפה. אם בשביל לבלות ואם בשביל לברוח מהעולם לכמה שעות."
"מבינה אותך."
"אפשר?" הוא שאל והצביע על המקום שלידי. הנהנתי.
"אז." אמרתי.
"אז."
"אתה רוצה לדבר?"
"אם לא אכפת לך, הייתי מעדיף לשבת בשקט וליהנות מהנוף."
"בשביל זה צריך להסתכל על הים."
"הים הוא לא הנוף היחיד שיש בו." הוא הסתכל עליי והסמקתי.
ישבנו כך במשך שעתיים. נשענתי על כתפו והוא חיבק אותי וקירב אותי אל גופו. הרגשתי כל כך רגועה איתו. הוא עזר לי לשכוח וברגע שחשבתי על זה, נרתעתי מליאם.
"מה קרה?"
"אני לא יכולה לעשות את זה, מצטערת." הרגשתי כאילו אני בוגדת בו. פניתי לכיוון הבית אבל הוא הספיק לתפוס אותי. הוא הצמיד אותי לגופו וחיבק אותי.
"אני יודע שאת לא רוצה לספר לי מה עובר אלייך, אבל אני מתחנן אל תברחי ממני. אני פה בשבילך."
"ליאם."
"אה?"
"באת באוטו?" הוא הנהן.
"רוצה לעשות סיבוב?" הוא שאל וקרא את מחשבותיי. הנהנתי והלכנו מחובקים למכונית.
נסענו בשתיקה וליאם החזיק בידי לכל אורכה. זה הרגיע אותי. הרגשתי בטוחה כשהוא לידי. הסתכלתי עליו. הוא היה מדהים. הפנתי את מבטי לכביש.
"תעצור את המכונית!" צעקתי. כאן זה קרה. לא יכולתי יותר. ברגע שליאם עצר את המכונית יצאתי ממנה ורצתי לכיוון הבית.
"רוז!" הוא צעק מאחוריי. לא עצרתי. בכיתי ורצתי עד שהגעתי הביתה, נכנסתי לחדר ונפלתי על המיטה.
"רוז?" קמתי מהמיטה בבהלה. ליאם ישב על הרצפה בפינת החדר, ידיו כיסו את פניו ונשענו על ברכיו. הוא הרים את מבטו אליי. הוא נראה כל כך פגיע. הוא קם והתקדם לכיווני. התיישב לידי וחיבק אותי חזק.
"בחיים אל תעשי לי דבר כזה שוב!" הוא אמר בקול שבור.
"אני מבטיחה." אמרתי והנחתי את ראשי עליו. הוא הרים את פניי עד שמבטו נתקל במבטי. זה היה בלתי נמנע. הוא ריסק את שפתיו על שפתיי. הנשיקה הייתה מלאת כאב והקלה. נשכבנו על המיטה שהוא מעליי. הוא עצר. ניסתי להגיע אל שפתיו שוב אבל הוא קם ונעמד לצד המיטה.
"מה קרה?" שאלתי.
"לא ככה רוז. חיכיתי כל כך הרבה שזה יקרה. עד שזה קרה אני לא רוצה שזה יהיה ככה." הוא אמר ופנה לדלת.
"חכה." אמרתי והוא הסתכל אליי.
"תוכל להישאר איתי הלילה?"
"אני לא חושב שכדאי רוז."
"בבקשה." הוא התקדם אליי, כיסה אותי בשמיכה, נשק למצחי והלך.
"לילה טוב." שמעתי אותו אומר. הייתי בהלם ולא הייתי מסוגלת לענות לו.
נרדמתי.