קליק, קלאק, בום, טראח- עוד אחת נפלה בפח.

לכל אחד יש את הפחד שלו.
יש שמפחדים מבבות בדמות אדם. כאלה שנראות תמימות ויפות אבל, בלילה הם יתקרבו אל מיטתכם עם סכין של בשר ויתקעו אותה בגבכם.

יש את אלה שמפחדים מליצנים, אלה שצחוקם המטורף נשמע בחוזקה בבית הנטוש ומפר את השקט.

יש את הפחד הזה של להיות לבד, הפחד שאיזו דמות לא- אנושית תעמוד מאחוריכם, תנשוף בעורפיכם ותנעץ ציפורניה בראשכם.

אלו המחשבות שהציפו את ראשי כשראיתי בלילה את אותו הבית הנטוש עם הגג המחודד, החצר האפורה והגדר הקודרת.
נמאס לי שכל חברי חושבים שאני פחדנית, שאני תמימה ולא מסוגלת לכלום.
ירדתי מהאופניים הוורודות ופסעתי אל עבר הבית. פתחתי באיטיות את הגדר הקודרת וצעדתי אל מדרגות הבית לאט ובזהירות.
היה נדמה לי שראיתי דמות אפלה רצה ליידי. הסתובבתי במהירות וראיתי כי אופניי נעלמו.
המשכתי לצעוד על מנת להוכיח לחבריי שאני לא פחדנית. המצלמה הייתה בידי כשאני מוכנה לצלם את המתרחש בשביל הוכחות.
עליתי במדרגות ובכל צעד שלי נשמעה חריקה מצמררת.
דפקתי בדלת בשביל להיות בטוחה שהבית באמת חסר כל נפש חיה. הדלתות נפתחו באיטיות והשמיעו קול חריקה.
מחשבות רבות התרוצצו במוחי ולא נתנו לי מנוח.
בדיוק כשעמדתי להסתובב ולחזור לביתי, משהו או אולי מישהו תפס בגבי ודחף אותי פנימה בחוזקה. הדלתות נסגרו והייתי לבדי בבית האפל והנטוש. ואולי… לא?
המצלמה שהייתה בידי הפסיקה לעבוד. התיישבתי צמודה לקיר וחשבתי מה לעשות.
לפתע, נדלקה מנורה בפתאומיות בחדר רחוק ממני ולאחר דקה, היא נכבתה.
נעמדתי במהירות והלכתי לעבר החדר המוזר. " רק עוד קצת… המשיכי ללכת, ילדתי." נשמעו קולות לחישה של אישה מבוגרת.
על הקיר הייתה תמונה גדולה של בחורה צעירה עם פנים מחודדות ורציניות מחזיקה חתול פרסי.
עברתי לידה והיה נדמה לי שעיני החתול עוקבות אחרי צעדיי.
קול צחוק מטורף נשמע בכל הבית, בובה גדולה בדמות אדם התקרבה אליי כשהיא אוחזת בסכין גדולה.
הרגשתי נשיפה קרה בעורפי, שמעתי צרחה חדה והרגשתי בדמי החמים הממלא את ראשי בצבעו האדום- שחור.
נפלתי אל הקרקע. בשניות האחרונות של חיי שמעתי רק דבר אחד- קול של ילדה קטנה.

" קליק, קלאק, בום טראח- עוד אחת נפלה בפח."

היזהרו והישמרו מזוועות הבית הנטוש שבגבעת האופל. אם לא נשמעתם להזהרתי, אני מחכה לכם שם.