השורדים – פרק שמונה עשרה: שד הורג שד

צעדיי מהדהדים, ובכל פסיעה אני חש גל של כאב מטפס דרך עצמותיי אל כל שריר בגופי. אבל אני חייב להמשיך לרוץ, אני חייב להזהיר אותם. שאר השורדים, הם נשארו בבניין, אמרתי לבלו ולסייקו לחזור גם כן, והמשכתי לחפש לבדי. זאת הייתה הטעות הראשונה שלי. אני מנסה למהר, להאיץ, אך גופי הכואב והחלוש לא מרשה זאת. אני בקושי נושם, משתעל ונחנק, אוויר קר מקפיא את קנה הנשימה שלי בכל נשיפה. אבל אסור לי לעצור. אסור לי לנוח. השדים, דייגו חשב שהם יעקבו אחריו, אבל רובם כאן, והם חזקים כל כך… בקושי ראיתי אותם, רק מבט מטושטש ומבוהל, ומיד ברחתי לספר לכולם. איומי צריכה לדעת, היא תרצה להתכונן, וסייקו… אני חייב להגן עליה. השדים לא מאחורי, אני יודע, הם בקצה הכפר, מתארגנים ונחים. אבל השורדים די חלשים, ורוב המכשפים החזקים ביותר נמצאים בקבוצה של דייגו. אני לא יודע מה נעשה עכשיו, אני רק חייב להגיע למחנה כמה שיותר מהר, אני חייב להזהיר אותם.
אני ממשיך לרוץ, אך שומע רשרושים מאחורי. להסתובב? לבדוק? אני חייב להמשיך לרוץ, זה בטח כלום. חיות יער קטנות בדרך כלל עושות רעש גדול, ואני צריך להיות ממוקד במטרה שלי. להגיע לסייקו, לשורדים האחרים. אך הרעש לא מפסיק, ואני לא מזהה אותו… לא צעדים, לא רשרוש עלים… מה זה? אני יודע שלהסתובב ולבדוק עלול לעכב אותי, ואם אפסיק לרוץ אולי לא יהיה לי מספיק כוח כדי להמשיך לאחר מכן. אבל אני לא מסוגל לנער את המחשבה הזאת ממני, שמישהו עוקב אחריי. מישהו נמצא מאחורי כרגע, ומנסה לפגוע בי, להרוג אותי. רק הצצה קטנה? אני חושש ממה שאמצא מאחורי, אך מנסה להזכיר לעצמי שאני בכפר קטן, עיירה אבודה, חיות בר נפוצות בה. בנשימה עצורה אני מציץ מאחורי גבי, ועיניי נפערות. שד. הוא גבוה, חזק, ועורו חיוור, כמעט כחלחל. עיניו בוערות באש כסופה ומשתוללת, ומגבו השרירי שתי כנפיים חזקות וענקיות נפרשות. כאב עז מפלח את ראשי, וההלם מכה בי. הוא צועד, אך צעדיו הקלילים מהירים כשלי, ואף יותר. עוד השתעלות חלשה, עוד ניסיון נואש להאיץ א קצב ריצתי, אך אני יודע שבסופו של דבר אהיה חייב להתמודד נגד השד שמאחורי. לא נדמה שהוא בא עם ליווי, כנראה הוא נשלח לטפל רק בי, ושאר הלהקה שלו לא יודעים על השורדים שבאו איתי. אז סייקו מוגנת בנתיים. תוך כדי צעדים אני מושיט את ידי אל החרב שלי, ומביט בה בהערכה. היא חדה, נקייה ומבהיקה לאור השמש שקרניה מציצות מבין העננים הכהים. הגיע הזמן. אני יודע שללא הכוח שלי, ללא השד המסתורי שמשתלט עליי בעת צרה, אני אכשל, אמות. ואז האחרים לא ידעו על השדים, אז אולי מישהו אחר ייהרג, אבל אני חייב לנסות, כי אני לא מסוגל להמשיך לברוח. אני מותש, עייף, וחלש במידה נוראית, אבל אני חייב להלחם. עכשיו. צעדיי פוסקים, ואני מפנה את פניי אל השד, מנסה לשמור על קור רוח כלשהוא, למרות שליבי דוהר מהר יותר מהרגיל, ונדמה שבכל נשימה או תנועה קלה אני גוסס וכוחי פחת. אבל אני מתייצב למולו, השד שמחייך אליי במבט גרגרני ומלא תאווה, חוד חרבי מכוון היישר אליו, אל אויבי הנורא.

אני חש לאט את ראשי מתערפל, את תודעתי נשברת לרסיסים קטנים ולא חשובים במרחב הלא ידוע. בראיה מטושטשת אני רואה את זרועי נעה במהירות, ודם כסוף, דליל וכמעט שקוף ניתז סביב, על הקרקע, על חולצתי, על נעליי השחוקות. בנשימה עצורה אני מבין. השד חזר אליי, הוא שולט עליי. עוד מעט אבד את ההכרה, עוד מעט הוא ישלוט עליי לחלוטין, ואפילו מחשבותיי לא יהיו הרכוש הפרטי שלי. אהיה אבוד בין החיים למוות, לרגעים ארוכים שלי כאב, בזמן שהוא מציל אותי שוב, שולט על מעשיי, מילותיי ותהיותיי. אני לא אוהב לתת לשד להיכנס, אבל עד עכשיו לא מצאתי דרך למנוע ממנו כניסה ושליטה עליי, והוא מסוגל לסייע לי לפעמים. כשהוא לא הורס את החיים שלי בכמה מעשים מטומטמים. אבל כמו תמיד, אני חש שהראייה המועטה שלי מתערפלת ונמוגה, ואת מחשבותיי נמסות לאט. הדבר האחרון שאני רואה הוא דם כמעט כסוף, וחרב מבהיקה.

להרוג. לרצוח. דם. השד שעמד מול בן האנוש לפני רגע עכשיו מוטל על האדמה גוסס, וכף רגלי מכסה את פניו המחרידות, לא מרשה לו לנשום. אני שוקל אם לבעוט בו עד שגולגולתו תיסדק ותישבר, עד שמוחו ישפך מתוך ראשו הפתוח לרווחה, אבל משהו עוצר בי מלעשות זאת. אולי זאת העובדה שהשד הזה הוא כמוני, אחד מעמי. אבל אני הוענשתי. שד מטומטם, מסולק מלהקתו ומשירותו של אדון השדים לעולם, כלוא לעולם בתהום חשוכה, מתפלל לראות את אור היום מדי פעם, אפילו אם דבר שכזה יתכן אך ורק דרך עיניו הצרות והטיפשיות של בני האנוש. עכשיו השד הזה מתחתי, ואני הורג את אויבם של בני האנוש רק בגלל שהתאווה שלי להרג קורעת אותי מבפנים, לחתיכות קטנות וחסרות אונים. ואני חייב להרוג מישהו. בגיחוך מלא הנאה אני נזכר ביום ההוא, לפני כמה שבועות רחוקים. הוא לא זימן אותי, לא פילל שאבוא ואציל אותו, הוא פשוט ידע שאהיה שם, אעמוד לצידו בקרב, או יותר נכון אלחם במקומו. הוא רואה בי בתור מטרד, אך סומך עליי. ההיגיון המשונה של בני האנוש לעולם לא יפסיק לסקרן אותי, במיוחד שזן השדים שלי, יותר קשור לבני האדם הטיפשיים והטמאים הללו. אך הוא לא יודע. הוא לא היה סומך עליי אם הוא ידע מה עשיתי באותו יום רחוק ומהנה. אני לא מצטער. הדם, העשן, המלחמה. הם קראו לי שוב, כמו באותו זמן שבו יכולתי להרוג כמה שארצה, שהייתי שד עצמאי וחזק, לא כלוא בתוך עצמות אדם חלושות. המוות קרא לי שוב, באותה מנגינה אפלה, והייתי חייב להיענות בחיוב. הוא לא יודע ש… אני השד שרצח אותם. את משפחתו, את שכניו. השדים לא הספיקו להגיע כל כך רחוק. אבל אני, לעומת זאת… אף אחד לא היה מסוגל לעצור אותי. היו שם מכשפים, שורדים חזקים שניסו להתנגד, אבל באותו היום, הכוחות המשולבים של שנינו היו בלתי מנוצחים. באותם רגעים הערכתי אותו באמת, התאהבתי בכוח שלנו. רצחתי כל כך הרבה… צחוק בלתי רצוני נפלט מבין שפתיי, עולה אל האוויר. רצחתי אותם, ואני לא מצטער על זה. צחוקי גבר, ומבטי נפל אל זרועותיו של הנער האנושי. הן היו מכוסות בדם, צבעו משונה וריחו עמוק יותר, משכר יותר. בשבילי ריח הדם הוא משגע, מהפנט, כמו ריח היין לבני האנוש. בהססנות מטופשת קירבתי את זרועו של הנער אל שפתיו, מלקק בחיוך את הדם האפל. דם שדים, בפיו של שד. החטא הוא בלתי נסלח, אך ההנאה צרופה ומענגת. צמרמורת עוברת בגבי, ואני מתפלא לפקוח את עיניי ולגלות שהדם נגמר, כולו בתוכי, פועם בורידיו של בן האנוש כמו אנרגיה חמה וצרופה, שחייבת להשתחרר בקרוב. חזק ומלא מרץ, אני מנסה להתמתח, שוקל לבדוק אם ישנם עוד שדים להרוג ולהרוס. החלתי להסתובב בחיפוש אחר עוד קורבנות, כשקול צלול וגבוה קרא מאחורי גבי. קול של בת אנוש, זיהיתי מיד, ובצורה משונה, ללא שליטתי, ליבו של בן האנוש החל להאיץ כשקולה דיבר אליי. קיללתי את רגשותיו המפגרים של בן האדם שעליו השתלטתי, וניסיתי לשמור על קור רוח.
"דיאו, הנה אתה!" היא אמרה, ואני הבטתי בה. ברגע שראתה את פניו של בן האנוש, את עיניי השד האדומות שנוצצות, שבוהות בה וחוקרות אותה עד אינסוף, היא נרתעה מיד, וכשלה אחורה כמה צעדים. גופה היה רזה ונמוך, שערה כתום עז, ומתולתל, גולש סביב פניה בחינניות שאפילו לב השדים הקריר ששכן בתוכי חיבב. ללא סיבה, זיהיתי אותה. שמה הופיע במחשבותיי, סייקו. שם עדיו, אצילי וחזק. הייתי מזועזע, עולמו של בן האנוש פולש אל מחשבותיי כמו שאני פולש אל גופו. כמה משונה, אני לא היחידי ששולט כאן. אנחנו מתערבבים, עולמינו מתנגשים, וזיכרונותיו גולשים אליי, כל המחשבות והתהיות שלו עליה. הוא מאוהב בה? אהבה. דבר מצחיק, באמת. בני אנוש מרוכזים בה כל כך, ללא סיבה ממש. הוא היה עושה הכל בשבילה. אבל האם היא הייתה עושה אותו דבר? אפילו בשביל בן אנוש, שנשלט בידי שד? אפילו בשביל בן אנוש שלא יודע אם הוא מסוגל לשלוט על עצמו? אהבה היא דבר מטופש, מסוכן ומדכא להפליא, אך גם חזק, ופורץ גבולות.
"דיאו?" הנערה מביטה בי בחשש, אך הרתיעה שלה מתונה יותר. היא מתקרבת בצעדי תינוק רכים ואיטיים, ידה מכוונת קדימה בהססנות. היא לא סומכת על בן האנוש כשאני בתוכו, היא מפחדת, אני מריח את זה. היא מתקרבת לאט, וניצוץ של פיתוי חולף בראשי. כל כך קרובה… מבטי מושפל לחרב שבזרועי. היא לא חשובה לי. אני שד. אני קר. אני לא חש רגשות מיותרים, רק הנאה ושנאה. היא חשובה רק לבן האנוש המקולל. אך אני לא חב לו דבר, אני ברשות עצמי ועליי לפעול לפי רצוני בלבד, כמו שתמיד עשיתי. כשהרמתי את מבטי חזרה אל הנערה המפוחדת, מתעלם לחלוטין מפעימות ליבי המפרפר ברגשות עלובים, סייקו נראתה יותר ויותר מפוחדת. פחד. רק עוד אחד מהסממנים המקסימים ואהובים של המוות הממשש ובא. בלעתי את רוקי ברעבתנות, מסובב את הנדן הכסוף בידו של בן האדם. מעניין מה יהיה הצבע של דמה, איך הוא יחוש על לשוני ובמורד צווארי, איך תשמע צרחתה בקול המלאכי שלה, כשאנעץ את החרב עמוק לתוכה. אני לא יכול לחכות עד שהטעם המתכתי של דם אנוש, הטעם בו אני חושק, יחליק מבין שפתיי אל תוך פי הצמא. זה הסוף לצום המקולל שלי.