בת המלך והענייה … (חלק ב' )

השמלה החגיגית שהתופרת הכינה במיוחד בשבילי הייתה מונחת בשלווה על המיטה הענקית שלי .
למען האמת מאד התרגשתי לצאת עם אבא לסיור בחרבות העיר , מעולם לא הייתה מחוץ לארמון וזו יכלה להיות חוויה מלמדת . בכל זאת יום יבוא ואהיה מלכה .
"הוד מלכותך , המלך שואל עם את מוכנה לצאת " סבסיאן שאל מבעד לדלת הסגורה .
"בעוד רגע . תוכל לשלוח את ביאטריס שתעזור לי ?" שאלתי בנימוס . וכן נורא קשה לי להתלבש לבד, אתם פשוט לא תאמינו עד כמה מסובך ללבוש את השמלות המנופחות ממשי טהור האלה .
תוך דקות ספורות נכנסה אישה מבוגרת עם חיוך חביב לחדר . שיערה היה אסוף בקפידה וגבה היה זקוף .
"קדימה עד מלכותך אני אעזור לך , את יודעת שאסור לתת למלך לחקות " אמרה ביאטריס ועזרה לי לפשוט את כותונת הלילה שלי . היא אחזרה בשמלה ושלשלה אותה אל גופי .
"הוא יחכה ביאטריס . אבא יחכה , בשבילי "חייכתי בגאווה .
אבא שלי היה האדם הקרוב ביותר אלי . מכיוון שאימי נפטרה הוא שמר עלי מכל משמר , לכן לא ידעתי מעולם מחוץ לחומות הארמון . הוא הקשיב לי ויעץ לי , בקיצור הוא היה האבא הטוב ביותר שבת מלוכה יכלה לבקש לעצמה .
ביאטריס נאנחה . "כנראה שאת צודקת הוד מלכותך " היא חייכה חיוך רך .
"תודה לך ביאטריס " קפצתי עליה בחיבוק גדול והיא צחקה .
"בסדר בסדר . עכשיו באמת כדי שנזוז " היא אחזה בידי בעדינות והובילה אותי אל מחוץ לדלת חדרי ואל מחוץ לארמון , שם עמדה הכרכרה רתומה לסוסים של אבא . דלת הכרכרה נפתחה ומתוכה הציץ פרצופו המכומת של אביה .
"אבא !" אמרתי ורצתי עליו . הוא צחק ונראה מכומת אפילו יותר .
"את נראת נפלה " הוא חייך והביט בשמלה הורדרדה שלי עם נגיעות בפנינים .
"תודה אבא . אתה נראה פחות זקן היום " חייכתי והוא צחק .
הוא היה האדם הזקן הכי נחמד שהכרתי . הוא ואחריו ביאטריס .
את מוכנה לראות מה קורה מחוץ לחומות ?" הוא שאל והרצין .
"כן אבא . ככה אני יהיה מלכה טובה יותר " חייכתי , התיישבתי במושב מולו ואחזתי בחלון הכרכרה.
חלמתי על הרגע הזה כל כך הרבה פעמים ועכשיו זה סופסוף קורה . הכרכרה התחילה לנועה ואני הרגשתי כאילו אני עומדת להתפוצץ , זה היה כל כך מרגש שלא יכולתי להאמין שזה אמיתי .
אבל כל ההתרגשות שלי התפוגגה כאשר עיניי ראו את אלפי האנשים שחיכו לנו מחוץ לשער הארמון, הם אומנם הביטו בנו אבל לא כי הם רחשו עלינו כבוד או הערצה , יכולתי ממש לראות שנאה בעיניים שלהם . עד משהו שהיה משותף לכולם היה שהם היו לבושים כולם בסמרטוטים , כלומר לא ציפיתי שהם יתלבשו כמו בני מלוכה אבל זה היה מוגזר אפילו המשרתים בארמון נראה טוב יותר .
"זה לא מה שציפית לראות מה ?" אמר אבי בקול קודר . " אני מצטער אליזבת . אלו הם החיים מחוץ לארמון , אנחנו מנסים למצוא פתרון לבעיות שלהם אבל הם פשוט רבות מידי . " הוא נראה פתאום זקן יותר מתמיד .
" זה בסדר " אמרתי . המשכתי להביט מחוץ לחלון , לא ארשתי לעצמי להוריד את עיניי ממה שראיתי , כשאני אהיה מלכה אני יתכן את הדברים האלה .
פתאום כשחלפנו בשכונות העוני ליד מסעדה קטנה עיניי נתקלו בדבר מוזר . זה היה כמו להביט במראה , כאילו אני עומדת בחוץ עד בגדים של ילדה ענייה . היא הביטה בי וראיתי שאותה מחשבה חולפת במוחה .
"תעצור את הכרכרה !!" צעקתי והיא ברחה משם .